ת"א 38580-03-16

בפני תביעה למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לבנק לאומי לישראל בע"מ שלא להעביר את חשבון הבנק של התובע, אריה שרעבי, מהסניף באילת לסניף בתל אביב.

התובע, אריה שרעבי (להלן - "התובע"), תושב אילת, מנהל עסק של מתן שירותי מטבע (להלן - "נש"מ") והלוואות חוץ בנקאיות. חשבונו העסקי של התובע, כמו גם חשבונו הפרטי, מתנהל בסניף אילת של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"). על מנת ליעל את הטיפול בחשבונות נש"מ לאור דרישות הפיקוח הקבועות בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן - "חוק איסור הלבנת הון"), החליט הבנק כי כלל חשבונות הנש"מ המנוהלים בבנק ירוכזו בשלושה סניפים מתמחים. על כן, הודיע הבנק לתובע בתחילת מרץ 2016, כי חשבונו יועבר לסניף הייעודי בתל אביב, כאשר הוא יוכל להפקיד שקים ולמשוך כספים באותו הסניף בלבד.

ביום 17.3.16 הגיש התובע את התביעה, בה עתר למתן צו מניעה קבוע אשר יותיר את החשבון באילת. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שימנע את העברת חשבון הבנק וביום 10.4.16 הוסכם כי לא יעשה שינוי במצב הקיים.

טענות הצדדים

לטענת התובע, לאור הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק הבנקאות"), התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כסירוב בלתי סביר לתתו, והנטל על הבנק להראות, כי סירובו ליתן את השירות הבנקאי היה סביר. במקרה שכאן, מדובר בהצבת תנאים בלתי סבירים למתן שירות, שכן המאמץ הכרוך בהגעה לסניף בתל אביב לשם ביצוע כל פעולה יום-יומית הינו בלתי סביר ואין אפשרות ריאלית לבצעו. המרחק מביתו של תובע באילת לסניף הבנק בתל אביב הינו כחמש שעות נסיעה לכל כיוון, כאשר התובע אינו יכול להסתפק בהגעה לבנק פעם או פעמיים בשבוע בלבד, ואף אינו יכול להגיע לת"א בטיסות לאור עלותן הגבוהה, מה עוד שממילא אינו יכול לסגור את עסקו לזמן ארוך כל פעם שידרש לשירותי הבנק. על כן, הותרת החלטת הבנק על כנה פירושה סגירת עסקו של התובע ואיבוד משלח ידו. לטענת התובע, הבנק מחויב ליתן שירות לכלל לקוחותיו גם כאשר שירות יש בו משום טרחה לבנק.

התובע מוסיף, כי החלטת הבנק היתה בלתי סבירה, מאחר וכלל לא שקל חלופות אשר היו מקטינות את הפגיעה בתובע, כגון קבלת סיוע מחוץ לסניף במידת הצורך. הבנק אמנם טען כי הקמת סניף יעודי לטיפול בלקוח באילת יגרום לעלויות כבדות, אולם לא נקב בסכומים הנטענים ולא הציג בדל ראיה לכך. המדובר בהחלטה עסקית גרידא של הבנק, הנובעת מרצונו להגדיל את רווחיו, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הבנקאות.

התובע סבור כי פעילותו בחשבון אינה רלוונטית לתובענה, שכן הבנק הדגיש כי החלטתו להעביר את החשבון לתל אביב הינה החלטת רוחב ולא החלטה ספציפית ביחס לחשבונו. ממילא, סבירות ההחלטה נבחנת ביחס ליום בו ניתנה ולא ביחס למידע שהגיע לידי הבנק לאחר מכן. הבנק גם לא הראה כי פעילותו של התובע בחשבון הינה בלתי חוקית. התובע מוסיף, כי מאחר ומעולם לא עשה שימוש עסקי בחשבונו הפרטי, לא היה מקום להורות על העברת החשבון הפרטי לתל אביב. לטענתו, מאז החל ההליך המשפטי נוהג כלפיו הבנק בחוסר תום לב מתוך מטרה לאלץ אותו לסגור את החשבון בבנק.

הבנק טוען, כי יש לדחות את התביעה מאחר והתובע בא לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים. לטענתו, התובע הסתיר מבית המשפט, כי הוא מעסיק עובד שיוכל להפקיד שקים למענו ואינו נדרש לשירותי הבנק מדי יום ויכול להגיע לת"א וגם לא מיצה את הניסיונות לקבל שירותים בנקאיים מבנק אחר וזאת, על מנת להציג מצג מטעה לפיו החלטת הבנק תגרום לסגירת עסקו.

הבנק סבור, כי בהתאם להלכה הפסוקה, לא ניתן לחייב את הבנק להעניק שירותים בנקאיים במקום ספציפי, בפרט כאשר מדובר בחשבונות בסיכון גבוה; העברה לסניף יעודי, גם כשהדבר גורם לחוסר נוחות, טרחה והוצאות, אינה הפרה של חוק הבנקאות. התובע יכול לרכז את הפקדות השקים ומשיכת הכספים לפעם או פעמיים בשבוע, ולשלוח את אחד מעובדיו לתל אביב בטיסה ועל כן, אין מדובר ביותר מחוסר נוחות, טרחה או הוצאות, שאינם עילה להימנע מהעברת החשבון לסניף בתל אביב. לחילופין, יכול התובע להעביר את חשבונו לאחד מסניפי הבנק האחרים באילת, אך הוא כמעט ולא בחן אפשרות זו. לבנק שלושה סניפים יעודיים בלבד, ועל כן ברי כי אין הגיון בהקמת סניף מיוחד עבור התובע ומכאן שהותרת חשבונו באילת תוביל לכך שחשבונו יטופל על ידי עובדים שאינם מתמחים.