ת"א 38251-02-11 עבדה ואח' נ' כהן

הנתבעת הינה בעלת חנות ברחוב לוחמי הגטאות 3 בנהריה (להלן:"החנות"). החל משנת 2005 השכירה הנתבעת את החנות לתובעים.

בשנת 2010 מכרו התובעים את זכות השכירות בחנות לאחר, מיקי בליה (להלן:"בליה") תמורת 100,000 ₪.

אעיר כי, לטענת הנתבעת, נמכרו הזכויות תמורת 200,000 ₪ אך ממכלול הראיות ובפרט מעדותו של בליה עולה כי לא כך הדבר. מכל מקום, אין מדובר במחלוקת המצריכה הכרעה.

לטענת התובעים, נעשתה העברת זכות השכירות בהתאם לזכות שהוקנתה להם בהסכם השכירות האחרון. לטענת הנתבעת, הסעיף עליו מסתמכים התובעים זויף והוכנס אל ההסכם במרמה על ידיהם. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי התובעים הפרו את הסכם השכירות הפרות יסודיות רבות.

בתאריך 17.2.11, כארבעה חודשים לאחר שהתובעים העבירו את זכות השכירות בחנות לבליה, מימשה הנתבעת את הערבות הבנקאית על סך 30,000 ₪ שהעמידו התובעים במסגרת הסכם השכירות.

בתביעה זו, עותרים התובעים להשיב להם את סכום הערבות הבנקאית, אשר מומשה, לטענתם, שלא כדין, וכן לחייב את הנתבעת בפיצוי המוסכם בסך 30,000 $ בשל הפרת הסכם השכירות. סכום התביעה הכולל הינו 138,000 ₪.

בחודש מרץ 2011 הגישה הנתבעת כאן, תביעת פינוי נגד התובעים כאן, ובליה. תביעת הפינוי התבררה לפני כב' השופט בדימוס א.שחורי. כב' השופט שחורי לא הספיק לתת את פסק הדין בטרם חלפו שלושה חודשים ממועד פרישתו לגמלאות, ולפיכך הועבר התיק למתן פסק דין על ידי.

בהחלטתי מיום 3.5.12 זימנתי את הצדדים לדיון על מנת לשמוע עמדתם ביחס לאפשרות של מתן פסק דין מבלי לשמוע ראיות פעם נוספת. לאחר מספר ישיבות ומשא ומתן שהתקיים בין הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תביעת הפינוי נגד הנתבעים 1 ו- 2 (התובעים כאן) תימחק. בין התובעת שם (הנתבעת) לבליה (הנתבע 3 שם), הושג הסכם פשרה. במסגרת אותה הסכמה, מיום 17.7.12 הסכימו הצדדים לטעון ביחס להוצאות שנגרמו להם בתביעת הפינוי (42652-03-11) בתיק זה, שבו נדרשת הכרעה באותה מחלוקת בין הצדדים שעמדה בבסיס תביעת הפינוי.

הסכמת הצדדים התאפשרה לאור העובדה שהנתבעת הסכימה לחתום על הסכם שכירות ישירות עם בליה, הנתבע 3 שם, והתובעים כבר ממילא לא החזיקו בחנות באותו מועד. לפיכך, תוצאות מתן פסק דין, באותן נסיבות, היו תאורטיות בלבד.

דיון והכרעה