ת"א 38222-04-10 י' נ' בנימין ואח'

תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.התובעת, ילידת 13.8.51, משמשת בתפקיד מזכירה, אזרחית עובדת צה"ל בשירות הנתבע 2, החל משנת 1977, והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") המשמש בתפקיד מפקד בדרגת רב סרן בשירות הנתבע 2, שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמפקד בסיס משנה דקל (להלן: "הבסיס"), בו עבדה התובעת.

2.על-פי הנטען בתצהיר עדות ראשית של התובעת, ביום 29.4.03, במהלך שהותה של התובעת בחדר האוכל בבסיס, ביקש ממנה הנתבע, כי תחליף עובדת אחרת בעבודתה במחסן (להלן: "המחסן"). בטרם הספיקה התובעת לעשות כן, ומשהגיעה למחסן, תקף אותה האחרון תוך שהוא מרים ידיו לעברה בניסיון לפגוע בשלמות גופה ותוך שהוא צועק - "את חולת נפש", "סתומה", "מטורפת", "משוגעת", "מטומטמת", "מה את לא עובדת", "אמרתי לך להיות במשרד", "תיקחי את הדברים שלך ותעופי מהעיניים ומהבסיס", על-פי הנטען, בפני חיילים ועובדים של הנתבע 2, אשר נכחו במקום. בניסיון להימלט ממנו, נסוגה התובעת לאחור, נתקלה ב"ברזל בטיחות" שהיה במקום, מעדה ונחבלה בברך וביד ימין (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה".

3.התובעת מבססת תביעתה על שתי עילות. האחת, עוולה לפי פקודת הנזיקין ובכלל זה עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, והשנייה, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע (סעיף 3 לסיכומי התובעת).

4.התובעת סומכת ידיה על חוות דעת האורתופד מטעמה, המומחה, ד"ר דרור רובינסון, לפיה בעקבות התאונה, נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

5.התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לה בעטיה של התאונה ומוסיפה ועותרת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין כפל הפיצוי, ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

6.מנגד, טוענים הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, אשר גרם להם לנזק ראייתי, שכן התביעה הוגשה כיממה אחת בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות.

7.לגופם של דברים, מכחישים הנתבעים התאונה הנטענת וטוענים, כי הנתבע כלל לא נכח אותה העת במקום התאונה, אלא הגיע למקום לאחר מכן, בליווי קצין הבטיחות, ממונה הבטיחות וקצין כוח אדם של הבסיס, בעקבות דיווח ועל מנת לבצע תחקיר אודות נסיבות התאונה (סעיפים 71-72 לסיכומי הנתבעים).

8.עוד טוענים הנתבעים, כי התאונה אירעה באשמה הבלעדי של התובעת, אשר לא שמה ליבה למדרך רגלה. התאונה אירעה במקום עבודתה המוכר לה היטב ואין לה להלין אלא על עצמה בלבד (סעיפים 10-11 לסיכומי הנתבעים).