ת"א 3816-07 חגאזי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

1.התובע הגיש תביעה כספית על סך של 300,000 ₪ שעניינה טענות בגין ייעוץ רשלני ו/או בלתי מקצועי לכאורה של פקידי הנתבע. לטענת התובע, הינו אדם אשר החזיק חשבון עו"ש ותיק השקעות אולם, אינו בקי בענייני מסחר והשקעות, בשל התנהלותו של הבנק, נרכשו על ידו ני"ע זרים במטבע חוץ שהסבו לו הפסדים כלכליים. לשיטתו של התובע, הייעוץ ניתן לו על אף שברור היה מלכתחילה כי מדובר בהשקעות/ רכישות בלתי מוצלחות. עוד התרשל הבנק משלא ייעץ לו למכור את סוג המט"ח הספציפי כאשר ברור היה, כי המשך ניהול תיק כאמור עלול להביא להפסדים. בשלב מאוחר הסתבר לו, כי במקרים מסוימים אף נרכש מט"ח שלא בידיעתו.

2.ממשיך התובע וטוען כי הנתבע פעל מתוך השאת רווחים על חשבונו ותוך קיפוחו, בניגוד לדין, תוך חריגה מפעולות גם באם היו בהרשאה ותוך גרימת נזקין לתובע ביודעין/ באדישות/ ברשלנות. כן נטען, כי פעל הנתבע בניגוד להסכמים ולנהלי ניהול ני"ע; בניגוד לדין המחייב בכל הקשור בהתקשרות עם הלקוח לצורך ניהול תיק ני"ע עבורו ובפרט בניגוד לחקיקה הבנקאית. הנתבע הפר לטענת התובע חובת הזהירות שחב כלפיו ונהג כלפיו בחוסר תום לב ובחוסר מקצועיות. כמו כן הפר הנתבע את חובת הגילוי הנאות.

3.הנתבע טוען להתיישנות התביעה לפחות בחלקה כמו כן השתהה התובע באופן בלתי סביר בעטיו שינה הנתבע מצבו לרעה ואינו יכול לנהל הגנתו כראוי. בנסיבות אלו נטען, כי יש לזקוף לחובת התובע כל עובדה שלא ניתן להוכיחה ו/או לבררה עקב חלוף הזמן. כמו כן מתנגד הבנק להרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין מכחיש הנתבע הטענה למתן ייעוץ רשלני ולרבות הטענה בדבר גרימת הפסדים לתובע. לטענת הבנק, כל הפעולות שבוצעו בחשבונו של התובע, נעשו לבקשתו ו/או באישורו ו/או בידיעתו ועל פי רצונו ושיקול דעתו הבלעדי ומוכחשת הטענה כי נרכש מט"ח כלשהו שלא בידיעתו. לאור היקף ההשקעות של התובע במרוצת השנים נטען כי הנו "משקיע מקצועי" בניגוד לטענתו. התובע אף גרף רווחים נאים כתוצאה מהשקעותיו. התובע מודע היה לסיכונים הקיימים בהשקעה בני"ע.

4.הבנק מכחיש את חבותו הנטענת לכאורה על פי דין לייעץ בדבר כדאיות ו/או אי כדאיות ניהול תיק ההשקעות ו/או אחזקת ני"ע ו/או ביצוע כל השקעה אחרת. הנתבע מכחיש הטענה להפרת הסכמים ונהלי ניהול ניירות ערך. לטענתו דווקא לאור ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מנוע התובע מלהגיש את תביעתו עקב מניעות חוזית. התביעה הנה ניסיון לעשות עושר ולא במשפט ולהשית על הבנק הפסדים שנגרמו באשמתו. הנזקים הנטענים מופרכים. נזקיו התובע אם אירעו, אירעו בשל התנהלותו ומכל מקום על פי שיקול דעתו הבלעדי. מעשיו של התובע ולחלופין אשמו התורם- משלא נהג כמשקיע סביר והשקיע בהשקעות ספקולטיביות ופעל בני"ע על דעת עצמו ללא קבלת ייעוץ ו/או בניגוד לייעוץ שניתן לו ונמנע ממכירתם גם כאשר ברור שווים יורד ועתיד לרדת וכן בהתעלמותו מהודעות ומסמכי הבנק וכן ממידע שנמסר לו מהבנק, ובאי בדיקת מצב תיק ההשקעות בתדירות המצופה ממשקיע סביר וכו' מנתקים את הקשר סיבתי בין מעשי הנתבע לנזקים.

דיון

5.בפתח הדיון נתייחס בקצרה לטענת ההתיישנות שנטענה. אמנם נכון הוא כי הרכישה הראשונה ע"פ כתב התביעה בוצעה ביום 21.7.00 וכאשר כתב התביעה הוגש ביום 2.9.07. בהתחשב בימי הפגרה, חלפו למעשה 7 שנים + יום אחד מן היום בו נרכשו לראשונה ני"ע מושא התביעה. אלא שכלל לא הוכח כי מועד זה הנו המועד בו נתגבשה עילת התובענה. בהקשר זה לא טענו הצדדים למועד גילוי הנזק לכאורה. על פניו, הנזק התגבש רק לאחר מכן. בסופו של יום לא שוכנעתי כי התביעה התיישנה. יחד עם זאת הוגשה התביעה בשיהוי ניכר.

6.התובע טוען, כי לא ידע כי קיימת לו זכות תביעה כלל אלא שהדבר נודע לו בשיחה אקראית עם בא כוחו בעניין אחר. עובדה זו לכשעצמה עשויה ללמד אולי כי לא ויתר התובע על זכות התביעה, שיקול אחד מני מספר שעומדים לנגד בית המשפט בבחינת טענת שיהוי. מכל מקום כבר נפסק, כי לא בנקל ייסגרו דלתות בית המשפט בפני בעל- דין משום טענת שיהוי, אשר התנאים לקבלתה מחמירים ונסיבות החלתה נדירות [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נגד הוועדה המקומית לתו"ב ירושלים, פ"ד נז(5) 433];

7.ענייננו אינו נמנה על אותם מקרים נדירים המצדיקים דחיית התביעה על הסף משום שיהוי בהגשתה. הגם שמטבע הדברים נגרם נזק ראייתי כלשהו לנתבע, לא הוכח כי נעשה שימוש לא לגיטימי בזכות התביעה המגיע לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

8.אם כי לגופו של עניין נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. ראשית, משלא הוכחה קבלת ייעוץ מהבנק בגין ההשקעות נשוא התביעה; שנית, משלא הוכחה טענת הרשלנות בפרט בהעדר הוכחת קבלת ייעוץ. לעניין זה חוות הדעת שצורפה הסתמכה כולה על רשלנותו לכאורה של יועץ ההשקעות במתן ייעוץ שלא הוכח; שלישית, בהעדר כל ראיה לרכישה שביצע הבנק עבור התובע באי ידיעתו או שלא מרצונו; בסופו של יום אף לא הוכיח התובע כי הבנק התרשל כלפיו ו/או הפר חובתו כלפיו במסגרת יחסי בנק- לקוח.