ת"א 3814-04-12

לפני בקשה למתן סעד זמני במסגרתו עתרה המבקשת כי בית המשפט יורה על עיקול כספי המשיב המצויים ברשותה.

ברקע הבקשה תביעה שעניינה דמי שימוש ברכב כמו גם פיצוי בגין נזקים.

במקביל מתנהל בין הצדדים הליך בוררות.

לטענת המבקשת סיכויי התביעה בפני הינם גבוהים, המשיב אינו בעל נכסים כלשהם ואף נמנע מתשלום חובותיו, ועל כן קיים חשש של ממש כי המבקשת לא תוכל להיפרע ממנו, כנגד מתן פסק הדין. הוסיפה המבקשת וטענה כי במסגרת הליך הבוררות נתנה החלטה על פיה התקיימה בין הצדדים מערכת יחסי שותפות, וכי המבקשת מעוניינת להבטיח כי כנגד סיום הליך הבוררות, תוכל להיפרע מתוך כספי המשיב המצויים בידיה.

במסגרת כתב התשובה טען המשיב כי אין מקום לקבלת הבקשה וזאת מקום בו נכסיו רשומים מזה שנים רבות על שם אשתו, כאשר אין קשר בין התנהלות זו לבין העדר יכולת להיפרע ממנו. הוסיף המשיב וטען כי לא מתקיימים התנאים הנקובים בהוראות הדין לצורך מתן צו עיקול זמני וממילא לא עומדת הבקשה בתנאי הוראות הדין ביחס לכך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ונתתי דעתי לבקשה לתגובה ולתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן:

בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, הדנה בבקשה לסעד זמני נקבע:

" (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש"

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק ייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או אדם אחר.