ת"א 37428-09-15

התובע הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בגין שתי תאונות דרכים. תאונה ראשונה מיום 5.1.2014 ותאונה שנייה מיום 18.9.2014.

לפניי בקשה מטעם הנתבעת 3 (להלן – המבקשת), להתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי מדרג ראשון שהתכנסה ביום 06.08.2015 (להלן – הוועדה), בעניינו של התובע (להלן – המשיב), וקבעה לו נכות צמיתה משוקללת על פי דין בשיעור של 19% בקשר לתאונה השנייה כדלקמן:

א.נכות בשיעור של 10% בגין שבר בחוליה L1 לפי סעיף ליקוי 37 (8) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "רכיב א'").

ב.נכות בשיעור של 10% (לאחר הפחתה של 5% בשל מצב עבר) בגין הגבלה בתנועות גב לפי סעיף ליקוי 37 (7) בין א' ל – ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "רכיב ב'").

המבקשת הגישה את הבקשה דנא אך ורק ביחס לרכיב ב' בטענה כי היה על הוועדה לנכות בגין מצב עבר 10%, חלף 5%, כך שלשיטתה הנכות ברכיב ב' צריכה לעמוד על 5% בלבד.

הנכות הרפואית שנקבעה ביחס לרכיב א' – איננה שנויה במחלוקת.

הבקשה נסמכת על סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – חוק הפיצויים).

ביחס לרכיב ב' הוועדה נימקה את קביעתה בזו הלשון:

"בגין הגבלה בתנועות 15% לפי סעיף 37 (7) בין א-ב מנכות זו יש לנכות 5% בגין מצב קודם לפי סעיף 37 (7) (א) במחצית כך שנכותו בגין הגבלה בתנועות היא 10% לפי סעיף 37 (7) א".

כאמור, קביעת הוועדה הינה קביעת נכות ע"פ דין.