ת"א 37262-07-14 סלאם נ' אנדרה מויאל ואח'

1.לאחר שנתתי דעתי לכתב התביעה על נספחיו, לבקשה ולתצהיר התומך בה באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

2.הוראת תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 אינה חלה בנסיבות כפי שבאו בפני, משלא ניתן, לדידי, לקבוע כי החוזה נעשה בישראל, כטענת המבקש.

3.בשים לב לתיאור מהלך הדברים בסעיפים 6-7 למכתב ההתראה מיום 6.4.2014 (נספח ה' לכתב התביעה ) לא ניתן לקבוע כי הסכם ההלוואה נכרת בישראל ודומה כי כריתתו בהעברת כספי ההלוואה לידי המשיב 1, העברה שנעשתה מחוץ לישראל (ההעברה הבנקאית לא בוצעה מבנק בישראל).

לא למותר לציין כי מקום מושבו של עורך הדין שערך את הסכם ההלוואה בשנת 2013, אין בו כדי לקבוע כי "החוזה נעשה בתחום המדינה" – "נעשה" במשמע "נכרת / "נחתם" ולא "נערך או הודפס". הסכם ההלוואה משנת 2013 , כמצוין בכותרתו, נחתם על ידי המבקש והמשיב 1 בלונדון.

4.לא זו אף זו.

גם אם ניתן, ולעניות דעתי, כאמור, לא ניתן, לראות את הסכם ההלוואה כ"חוזה שנעשה במדינה", עדין בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, באשר מירב הזיקות אינן מתקיימות בו .

הזיקות המשמעותיות - מקום מושבם של בעלי הדין ונשוא התביעה - אינן מתקיימות בפורום הישראלי.

בעלי הדין אינם תושבי ישראל ונשוא התביעה - השבת הלוואה - אינו קשור אף הוא בישראל. כספי ההלוואה לא הועברו על ידי המבקש למשיב 1 מישראל ואף לא נטען וממילא לא הוכח כי נועדו להשקעה/לשימוש בישראל.

5.הזיקה היחידה לפורום הישראלי אך בה, לשיטתי, אין די מקורה בהסכמת הצדדים לפיה למלווה, הוא המבקש, שיקול הדעת היכן לתבוע זכויותיו ובחירתו, כאמור, בבית משפט זה.