פלונית (קטינה) נ' האיל גדיר ואח'

1.התובעת 1, קטינה, ילידת 2012, עותרת ביחד עם הוריה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לה כתוצאה מתאונת דרכים מיום 22.10.14 שארעה לפי הטענה בעת שירדה מרכב נהוג על ידי סבה שהחזיר אותה לביתה.

2.התובעת נבדקה בקופת חולים מיד לאחר האירוע ומשם נשלחה לבית חולים בנצרת, שם אובחן שבר עם תזוזה במרפק ימין. התובעת עברה ניתוח בהרדמה כללית של שחזור וקיבוע פנימי. ביום 24.10.14 שוחררה, המשיכה בבדיקות ומעקבים בקופת חולים.

יחד עם תביעתה, עתרה התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי.

3.הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות הפציעה כפי שתוארו על ידי התובעת. לטענתה, הפגיעה ארעה בנסיבות אחרות שאינן מהוות תאונת דרכים. נוכח הכחשתה ביקשה שלא לדון בבקשה למינוי מומחה אלא לקבוע את התיק להוכחות בשאלת החבות.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות ובחנתי את התיעוד שהוגש לעיוני מטעם שני הצדדים, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בנסיבות שנטענו על ידה, היינו, נפילה בעת ירידה מהרכב לאחר נסיעה בעת העצירה סמוך לביתה וחבלה מהמדרגות שבפתח ביתה של התובעת עליהם נפלה.

5.בישיבת קדם משפט מיום 27.12.16 ביקשתי מב"כ הנתבעת להבהיר אם ההכחשה היא בשל אי ידיעת הנסיבות לאשורן או שמא קיים חומר ראייתי שיש בו כדי להזים את הגרסה. נעניתי כי קיים דו"ח חקירה ולפיו אין היתכנות של קיום התאונה כפי שנטען. לבקשתי הוצג בפניי דו"ח חוקר וב"כ הנתבעת הפנתה לכך שעל פי הדו"ח שנתמך כביכול בהקלטה של הסבתא של הקטינה (אשתו של הנהג/הסבא), היא ובעלה היו בתאילנד במועד התאונה. דו"ח זה הוצג לעיני בית המשפט בלבד ומטבע הדברים לא הובא לידיעת ב"כ התובעים, כשהכוונה הייתה שיוצג עם תצהיר חוקר ההקלטות והתמלילים לאחר פרשת התביעה. סברתי כי מלאכת ההכרעה בשאלה אם הייתה או לא הייתה התאונה באותו יום, שנגרמה בעת שהסבא נהג, תהיה קלה לאור הטענה העובדתית והאפשרות להשיג ראיות עצמאיות דוגמת תעודת עובד ציבור בדבר כניסות ויציאות מישראל שיאוששו או יזימו את הטענה בדבר היותו של הסבא בתאילנד במועד הנטען.

להפתעתי, ומששאלתי בפתח ישיבת ההוכחות אם בנוסף לחוקר ישנן ראיות אובייקטיביות שבדעת הנתבעת להציג נעניתי בשלילה. בסיום ההוכחות, הוברר שהנתבעת זנחה את הטענה של אי היתכנות התאונה בשל הימצאות הנהג כביכול בתאילנד. הנתבעת ביקשה להסתמך על סתירות כביכול שהתגלו בעדויות מטעם התובעת.

הארכתי בנושא זה מפני שהתרשמותי היא שהנתבעת שמה לה למטרה להכחיש את האירוע ויהי מה ולכשהבינה שהטענה לפיה הסבא היה בתאילנד חסרת שחר, דבקה בהכחשה באופן שנראה כאילו "סיפור תאילנד" מהווה תירוץ בלבד, בבחינת סימון מטרה, להכחשה הלקונית בכל מחיר וללא קשר לראיות.

6.גרסת התביעה היא כי הסבא מר האיל גדיר הסיע את התובעת ברכבו (בת כשנתיים וחצי בעת התאונה), לאחר שהיא ואחותה הקטנה שהו בביתם. על פי הגרסה הם נסעו לסיבוב בכפר, עצרו בדואר/בחנות הממתקים ולאחר מכן החזיר הסבא את הקטינה לביתה, נכנס לחצר ונעמד קרוב לכניסה לבית הקטינה על מנת להורידה. על פי עדותו היא ישבה במושב האחורי, מצד ימין. הוא מעיד כי, לפני שהספיק להגיע ולפתוח לה את הדלת היא פתחה את הדלת בעצמה ונפלה החוצה לכיוון הבית (מדרגות הבית). אמא שלה (התובעת 3), הגיעה ולקחה אותה, התקשרה לבעלה (התובע 2), והם לקחו את הקטינה למרפאה.

7.העד היחיד לתאונה הוא איפוא הסבא. ברם, האמא הייתה עדה לכך שהילדה בוכה לאחר שהרכב הגיע לביתה. מטעם התובעת הוגשו עדויות הסבא וההורים. האב יכול היה לשפוך אור רק על האירועים מרגע שהגיע הביתה ואילך. על פי עדויות האמא והאבא, לקחו את הקטינה לקופת חולים, בעודה בוכה וכאובה ומקופת חולים המשיכו בהתאם להנחיית הרופא להמשך טיפול בבית חולים.