ת"א 36997-07-14 אריה פרידמן ואח' נ' מרדכי איבגי ואח'

לפני בקשה לחייב את המבקשים להפקיד ערובה בסך 250,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים למקרה שתביעת המשיבים תדחה.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

דיון

1. בבקשתם טוענים המבקשים, כי תביעת המשיבים "משוללת כל יסוד ועילה". כן טוענים הם כי באמתחתם טענות סף רבות שיש בהן כדי לדחות על הסף את תביעת המשיבים. עוד מוספים המבקשים כי סיכויי המשיבים לזכות בתביעתם "שואפים לאפס בהיותה תביעת סרק, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...".

   לטענת המבקשים, "אין בידי המשיבה מס' 2 משאבים כספיים שיהיה בהם כדי להבטיח את תשלום הוצאות המשפט במידה וזו תחויב בסופו של יום". לביסוס טענה זו מצביעים המבקשים על תיק הוצל"פ שפתח מבקש 2 נגד המשיבים למימוש בטוחות שקיבל מהמשיבים להבטחת פירעון הלוואה בסך 1,000,000 ₪ שנטלו ממנו, חוב של משיבה 2 לרשם החברות בגין אגרות רישום משנת 2009 והלוואות בסכום מצטבר של כ – 30,000,000 ₪ שנטל משיב 1 מגופים ואנשים שונים.

    

2. את בקשתם, סומכים המבקשים על הוראות סעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, שזו לשונו:

   "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

   הוראות סעיף 353 א שלעיל, קובעות כנקודת מוצא כלל לפיו יש לחייב חברה בערבון מוגבל להפקיד ערובה להוצאות מקום שהנתבע מבקש זאת. עם זאת, סעיף 353 קובע כי אפשר שלא לחייב חברה בהפקדת ערובה במקרים אלה: