ת"א 3681-10-14 זרביב(נאמן) ואח' נ' דוויק ואח'

המחלוקת נושא החלטה זו היא בשאלת סדר הבאת הראיות. זאת, לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' שחם) מיום 27.9.2016 במסגרת רע"א 1606-05-16 (אשר ניתנה בעניין החלטה בתביעה הנדונה מיום 22.3.2016), כי קיים "מעשה בית-דין, במובן של השתק פלוגתא, בסוגיית הבעלות בנכס" (שם, פסקה 24) (להלן – בקשת רשות הערעור).

רקע עובדתי ודיוני

2.עניינה של התביעה הנדונה הוא תביעה לפינוי הנתבעים ולסילוק ידם ממבנה הידוע כחלקה 96 בגוש שומה 29986 בשכונת סילוואן בירושלים (להלן – הנכס). נכס זה אף עמד במוקד תביעה קודמת שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בירושלים בין הצדדים לתובענה הנדונה (ת"א 9403/07. תובענה זו תכונה להלן – התביעה הקודמת). במסגרת התביעה הקודמת טענו התובעים כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה ועל יסוד עילה זו עתרו לסעד של צו הריסה לגבי חלק מהמבנה וכן לצו מניעה קבוע אשר יאסור בניה נוספת בנכס.

בפסק הדין שניתן בעניין התביעה הקודמת ביום 25.5.2012 קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא (כתוארו אז) אהרן פרקש), כי הנכס בבעלות הקדש על שם משה בנבנישתי (להלן – ההקדש), שהתובעים הם נאמניו. כן נקבע, כי הנתבעים אמנם הפר חובה חקוקה ובהתאם לכך ניתנו שני הצווים שהתובעים עתרו לקבל (צו להריסת חלק מהמבנה וכן צו המניעה הקבוע).

3.על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור אל בית המשפט העליון. בפסק הדין שניתן ביום 27.7.2014 (ע"א 5522/12 דוויק נ' רלב"ג (27.7.2014) (כבוד המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור בהסכמת כבוד השופט י' עמית וכבוד השופטת ד' ברק-ארז) (להלן – פסק הדין של בית המשפט העליון)), קבע בית המשפט העליון כי יש להותיר על כנה את הקביעה כי ההקדש הוא בעל הנכס (שם, פסקה 6). עם זה נקבע, כי הנתבעים לא עוולו עוולה של הפרת חובה חקוקה ולפיכך בוטלו הסעדים אשר ניתנו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (צו הריסה וצו מניעה קבוע).

4.כחודשיים לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ביום 1.10.2014, הוגשה התביעה הנדונה בהליך של סדר דין מקוצר. ביום 3.12.2014 הגישו הנתבעים 4-1 בקשה למחיקת כותרת ולחלופין בקשת רשות להתגונן, אשר במסגרתה העלו טענות הגנה שונות ובהן הטענות המקדמיות הבאות: אי המצאת התביעה כדין; בשל שיהוי ניכר בהגשת התביעה, מנועים התובעים מלדרוש כיום שינוי מצב הקיים בנכס וממילא הם מנועים לעתור לפינוי הנתבעים; התביעה הקודמת מקימה מעשה בית-דין, באופן המונע מהתובעים לעתור עתה לסעד נוסף של פינוי; לנוכח תוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון, אין לומר כי הקביעה שהתובעים הם בעלי הנכס היא בגדר השתק פלוגתה, מהטעם שלא הייתה חיונית לתוצאת פסק הדין; התביעה התיישנה. בנוסף חלקו הנתבעים על העובדות העומדות ביסוד התביעה.

בקשת הרשות להתגונן התקבלה בהחלטה מיום 10.12.2014, שבה נקבע כי די בטענות המקדמיות שטענו הנתבעים כדי להצדיק זאת. עוד נקבע, כי התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה.

5.בהתאם להסדר הדיוני שאושר בדיון מיום 3.11.2015 הגישו הצדדים מסמכים שונים וסיכמו את טענותיהם בעניין הטענות המקדמיות הבאות: טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים; טענת התובעים כי פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון מקים מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתה בסוגיית הבעלות; טענת מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, אשר לטענת הנתבעים חוסמת את התביעה הנדונה.

החלטה ניתנה כאמור, ביום 22.3.2016 ובה נקבע, מהטעמים שהובאו במסגרתה, כי הטענות המקדמיות האמורות מחייבות בירור עובדתי ולפיכך הן לא תוכרענה בתור טענות סף. במקביל ובאותו יום (22.3.2016), ניתנה החלטה הקובעת מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית.