כהן ואח' נ' אשכנזי

1. התובעים, אורי כהן וחברת זיו מערכות בע"מ, והנתבע, גבריאל אשכנזי, הם בעלי מניות בחברת בית לחם איכות בע"מ, שהפעילה מאפייה ובית קפה בתל אביב. בשנת 2022 מכרה החברה את פעילות בית הקפה לחברה אחרת, והפסיקה את פעילותה.

2. בתביעה שהגישו אורי כהן וחברת זיו כנגד גבריאל נטען, כי לחברה חובות לנושים בסך של כ- 562,000 ₪, שכוללים החזר הלוואת בעלים לתובע 1, וכי על גבריאל לשאת במחצית מהם, דהיינו בסך של- 281,000 ₪. על פי הנטען, חבותו זו של גבריאל מעוגת בהסכמים שבין הצדדים ובהם הסכם צירוף בעלי מניות שנחתם בין הצדדים במועד הצטרפותו של גבריאל לחברה, וכתב ערבות ושיפוי שנחתם באותו מעמד. כן התבקש בית המשפט להורות כי על הנתבע לשאת על פי חלקו במניות בכל חיוב עתידי של החברה לנושיה. בנוסף, עתרו התובעים להתיר להם לפצל את סעדיהם.

רקע

3. חברת בית לחם איכות בע"מ היא חברה פרטית שפעלה בשוק המזון והמסעדנות, והפעילה מאפייה ובית קפה הממוקם בתל אביב בשם "בית לחם איכות" (להלן: החברה). החברה נוסדה בשנת 2012 על ידי התובע, אורי כהן (להלן: אורי או: התובע), ועל ידי רוני שרייבר (תעודת ההתאגדות צורפה כנספח 2 לת/1). כל אחד מן הצדדים החזיק במחצית מהון המניות הרגילות של החברה, ורוני החזיק בנוסף במניית יסוד אחת (סעיף 7 להסכם המייסדים, נספח 1 לת/1).

              בשנת 2017 החליטו הצדדים להיפרד, וכל מניותיו של רוני הועברו לחברת זיו מערכות בע"מ, המצויה בשליטתו של אורי (להלן: חברת זיו) (ראו סעיף 2 לת/1 ונסח החברה שצורף אליו כנספח 5).

4. ביום 3/10/2017 נחתם בין אורי וחברת זיו לבין הנתבע, גבריאל אשכנזי (להלן: גבריאל או: הנתבע), ואדם נוסף בשם יגאל ששון, הסכם לצירופם של האחרונים כבעלי מניות בחברה (נספח 6 לת/1) (להלן: הסכם הצירוף). במסגרת הסכם הצירוף התחייבה החברה להקצות לכל אחד מבעלי המניות המצטרפים (הנתבע וששון) 100 מניות, כך שלאחר ההקצאה כל אחד משלושת הצדדים החזיק בשליש מהון המניות של החברה (התובע החזיק ב-50 מניות בעצמו וב- 50 מניות באמצעות חברת זיו שבשליטתו).

5. בסעיף 5 להסכם הצירוף נקבעו עקרונות ניהול החברה לאחר הקצאת המניות לבעלי המניות המצטרפים; בסעיף קטן 5(א) נקבע שכל אחד מן הצדדים יתרום מניסיונו ומכישוריו לטובת ניהול המסעדה, ואילו בסעיף קטן 5(ו) פורטו תחומי האחריות של כל בעלי המניות: התובע יהיה אחראי על פיקוח והנהלת החשבונות של החברה, הנתבע על הייצור והתפעול וששון על הרכש.

              בסעיף קטן 5(ג), שהוא הסעיף הרלבנטי ביותר לעניינו, נאמר:

מוסכם כי כל החובות החלים על בעלי המניות בחברה יחולו גם על בעלי המניות החדשים החל ממועד העברת מניות החברה לבעלותו בחלקו היחסי של כל בעל מניות והצדדים יחתמו על כתב שיפוי וערבות הדדית אחד כלפי משנהו.

6. בהתאם למוסכם נחתם באותו מועד גם כתב ערבות ושיפוי הדדי (נספח 7 לת/1) (להלן: כתב הערבות). בכתב הערבות התחייבו בעלי המניות המצטרפים לחתום על ערבות לחובות החברה לבנקים ולנושים השונים. כן הוסכם בין הצדדים כי במקרה ומי מבעלי המניות יידרש על ידי נושה של החברה לשלם חוב מחובות החברה, ישפו אותו בעלי המניות האחרים בהתאם לחלקם היחסי במניות החברה (סעיף 3).

7. לצורך מימון פעילות החברה הסכימו בעלי המניות המצטרפים להעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך של 100,000 ₪ כל אחד (נספח 8 לת/1) (להלן: הסכם הלוואות הבעלים). בהסכם הלוואת הבעלים נקבע שהלוואות הבעלים יועברו בהמחאת מזומן לחברה (סעיף 3.2), וכי החברה תפרע את ההלוואות רק אם יצטברו בקופתה רווחים, ובכפוף לאישור של כל בעלי המניות פה אחד (סעיף 3.4).

8. ביום 14/6/2020 נחתם בין יגאל ששון לתובע ולנתבע הסכם שכונה "הסכם מכר מניות" (נספח 9 לת/1) (להלן: הסכם המכר). לפי הסכם זה, העביר יגאל ששון את מניותיו בחברה לאורי ולגבריאל, בחלקים שווים, כך שלאחר המכירה התובע החזיק (יחד עם חברת מערכות זיו) ב- 150 מניות רגילות ובמניית יסוד אחת; והנתבע החזיק גם הוא ב- 150 ממניות החברה (אישור בדבר רישום הודעה על העברת מניות מרשם החברות צורפה כנספח 10 לת/1). המכירה בוצעה על רקע חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים (עמ' 68 לתמליל ישיבת ההוכחות).

              בהסכם המכר נקבע כי הרוכשים (התובע והנתבע) ירכשו את מניותיו של ששון בתמורה לסך של 100,100 ₪. כן צוין כי "התמורה מהווה החזר מלוא הלוואת הבעלים של המוכר לחברה בתוספת ערכן הנקוב של המניות" (סעיף 2.1, ההדגשה אינה במקור - ר' ס'). בתמורה להעברת התשלום לששון, הומחו כל הזכויות על פי הסכם הלוואת הבעלים, לרבות הזכות להחזר הלוואת הבעלים שנתן ששון לחברה, לרוכשים - התובע והנתבע. כבר עתה יצוין, כי פעולת המכירה לא קיבלה ביטוי בכרטסת הלוואת הבעלים של ששון (נספח 3 לתצהיר ששון, נ/6).

9. ביום 28/6/2022 נמכרה מלוא פעילותה של החברה, לרבות הציוד, המלאי, המוניטין של בית הקפה ושמו המסחרי, לחברת חידוש קולינרי בע"מ, בתמורה לסך של 750,000 ₪ בתוספת מע"מ (הסכם המכר צורף כנספח 11 לת/1). בסעיף 4.3 להסכם נקבע, שזכויות וחובות המוכר הנובעים מהסכמים קודמים הקשורים לבית העסק יחולו על המוכר. בסעיף 4.4 נקבע שעם העברת הזכויות לקונה (שהמועד לביצועה נקבע בסעיף 6.1 ליום 1/8/2022), באותם הסכמים שהקונה הסכים להמשיך את התקשרות החברה בהם, ישוחרר המוכר מכל התחייבות כלפי הצדדים האחרים להסכם.

              עם השלמת ההסכם והעברת הפעילות החברה הפסיקה את פעילותה.

התביעה וטענות הצדדים

10. ביום 15/2/2023 הגישו התובעים את התביעה המונחת להכרעה כעת. בתביעה נטען שלאחר מכירת החברה והפסקת הפעילות טיפל התובע לבדו בכל הסדרת העניינים המשפטיים והטכניים הדרושים לצורך חיסולה של החברה, ובכלל זה נשא בחלק מחובות החברה לנושיה.

בכתב התביעה נטען כי חובות החברה לנושיה עמדו על סך של 560,000 ₪ בחלוקה כדלקמן: סך של כ- 98,000 ₪ עבור הלוואות בערבות המדינה, וסך של 105,197 ₪ חוב לספקים. בנוסף נטען כי החברה חייבת לתובעים החזר של הלוואות בעלים בסך של 380,059 ₪ (סעיף 28 לכתב התביעה). בתביעתם דרשו התובעים להורות לנתבע לשאת במחצית מסכום החובות, וכן במחצית מסכום החובות שיצטברו עד לחיסולה של החברה. בנוסף, עתרו התובעים להתיר להם לפצל את סעדיהם.

              ביום 10/11/2024 הגישו התובעים הודעה שלפיה מאז הגשת התביעה חובות החברה האמירו, וכי נכון למועד הגשת ההודעה הם עומדים על סך של 726,886 ₪. בדיון שהתקיים לאחר מכן, ביום 18/11/2024, עתר הנתבע להורות על הוצאת ההודעה מן התיק.

              בסיכומים עתרו התובעים לחייב את הנתבע לשאת במחצית החובות הנוספים שהצטברו בחברה מאז הגשת התביעה ועד להגשת הסיכומים, בסך של כ- 119,000 ₪.

11. הנתבע טען כי יש לסלק את התביעה כנגדו על הסף, בהעדר סמכות מקומית לדון בתביעה, בשל התעלמות מתניית גישור-חובה הכלולה בהסכם לצירוף בעלי המניות, ובהעדר עילה. לטענתו את התביעה לחייבו בתשלום חובות החברה יש לברר בדרך של הגשת בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת.

12. לגופו של עניין הוסיף הנתבע וטען כי החברה אינה חייבת מאום לתובעים. לטענתו במועד החתימה על הסכם הצירוף שולם לתובע סכום של 430,000 ₪ במזומן (בשקלים ובדולרים) שהיה אמור לכלול גם את סילוק הלוואת הבעלים שהעמידו התובעים לחברה. נטען כי תשלום זה לא נרשם בספרי החברה (סעיף 38 לכתב ההגנה). הנתבע מדגיש כי התובע, שניהל את חשבונות החברה, לא דאג למחוק את חוב ההלוואה מספרי החברה אף שכבר סולקה (ראו גם סעיף 19 לכתב ההגנה וסעיף 13 לנ/5).

              בתצהירו הבהיר הנתבע כי במעמד חתימת ההסכם הוא ויגאל ששון מסרו לתובע כ- 400,000 ₪ במזומן, ויום לאחר מכן מסר לתובע סכום נוסף בדולרים, השווה לכ- 100,000 ש"ח (סעיפים 8-7 לתצהיר). כבר עתה יוער, כי טענה זו הוכחשה על ידי התובע מכל וכל (עמ' 38).

13. עוד נטען, כי חברת זיו, המצויה כאמור בשליטת התובע, משכה מכספי החברה סך של 40,000 ₪, וזהו חלק מהחוב לספקים לגביו טוענים התובעים (יוער כי נטען גם שיש לקזז סכום של כ- 2,000 ₪ מחובות הספקים בגין תשלום בו נשא הנתבע, סעיף 33 לכתב ההגנה). בנוסף נטען, כי בחודש יולי 2022 התובע משך מן החברה סך של כ- 300,000 ₪ על מנת לפרוע את חובותיה ולא טרח להזכיר זאת בכתב התביעה.

14. הנתבע הבהיר שהוא מסכים לשאת במחצית מחובות החברה לספקים ספציפיים (שפורטו בסעיף 26 לכתב הגנתו, וכונו "ספקי המלאי" ו"ספקי השירות"), במחצית מן הסכומים שייפסקו בתביעות עובדים וביתרת חוב, אם תהיה, בחשבון החברה בבנק. הנתבע הוסיף והבהיר, שהמחלוקת היחידה למעשה בינו לבין התובעים נוגעת להחזר החוב הנטען בגין הלוואת בעלים בסך של כ- 190,000 ₪ (מחצית מסכום הלוואת הבעלים הרשומה). נטען, שהלוואת הבעלים סולקה בתשלומים ששולמו לתובע במזומן. כן נטען כי בכל מקרה, התחייבות בעלי המניות לשיפוי אחד כלפי השני לא חלה על חובות החברה לבעלי המניות בשל הלוואות בעלים.

15. בתצהירו הוסיף הנתבע וציין, כי התובע שולט באופן בלעדי בספרי החברה ובניהול חשבונותיה ועל כן אין לתת כל אמון ברישומים אלו (סעיף 3.1 לנ/5). עוד נטען, כי התובע עשה בחברה כבתוך שלו, ומשך מקופתה כספים מבלי להחזירם (סעיף 3.5 לתצהיר). בכלל זה נטען גם, שהרישומים השונים אינם מדויקים, סותרים האחד את השני, ואף כוזבים בחלקם. הנתבע מדגיש גם כי הטענה שמשך מהחברה סכומי כסף שונים במזומן היא שקרית לחלוטין (סעיף 23).

16. למען שלמות התמונה יצוין, כי את כתב ההגנה הגיש בשם הנתבע עו"ד חיים לוי. בסמוך לאחר מכן, הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה, שיאסור על עו"ד לוי לייצג את הנתבע, בטענה כי לוי ייצג את התובעים בהסכם מכר המניות, ועל כן ייצוגו את הנתבע הוא בגדר ייצוג נגד לקוח לשעבר, המנוגד לכלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. הנתבע ובא כוחו התנגדו לבקשה, וטענו כי עובר להגשת התביעה התנהל בין הצדדים משא ומתן ארוך וממושך, והתובע לא העלה במהלכו כל טענה בעניין ניגוד העניינים. עוד נטען, כי עו"ד לוי לא ייצג את התובע או את החברה בהסכם מכר המניות, אלא את המוכר - יגאל ששון. התובע יוצג על ידי עורך דין אחר. על כן, אין כל מניעה לייצוג הנתבע בהליך זה. בדיון המקדמי שנערך לפני ביום 27/9/2023 התייחסו הצדדים גם לסוגיה זו, אולם הוסכם כי ינסו להגיע להבנות לסיום התיק, והבקשה לא הוכרעה בסופו של דבר. התובעים בחרו שלא להעלותה שוב.

17. הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך לסיום התיק, אולם ניסיונות אלה לא נשאו פרי. בהחלטה מיום 14/3/2024 הכרעתי בטענות המקדמיות שהעלה הנתבע, וקבעתי כי דין הטענה לפיה רק לחברה עילה לדרוש מבעלי המניות לשאת בערבותם לחובותיה להידחות, שכן כתב הערבות (סעיף 3) יצר לכאורה יריבות אישית בין בעלי המניות לשיפוי. בהתאם, די בכך שנדרש מן הנתבע לשאת בתשלום החובות כדי לבסס את עילת התביעה האישית לשיפוי. בהחלטתי דחיתי גם את הטענה בדבר העדר הסמכות המקומית, וקבעתי כי תניית השיפוט שבהסכם לצירוף בעלי המניות הנוספים, המקנה סמכות שיפוט לבתי המשפט במחוז חיפה, חלה גם על התביעה הנוכחית.

              משנדחו הטענות המקדמיות, נקבעו מועדים להגשת ראיות ושמיעת ההוכחות.

18. בסמוך לפני מועד שמיעת ההוכחות, הגישו התובעים "תיק מוצגים", שכלל מסמכים שלא צורפו לתצהיר העדות הראשית שהגישו. הנתבע התנגד לכך ודרש להוציא את המסמכים מתיק בית המשפט. הנושא נדון בפתח ישיבות ההוכחות שהתקיימה ביום 17/2/2025, ובמהלכה נקבע, לנוכח הבהרת בא כוח התובעים, שהמסמכים היחידים שייחשבו כראיות הם אלו שצורפו לתצהיר התובע, וכי המסמכים שצורפו לתיק המוצגים ולא לתצהיר לא ישמשו כראיה (עמ' 2 לתמליל הישיבה).

דיון והכרעה

19. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים בשתי סוגיות; האחת, הדרישה להשתתפות הנתבע בתשלום חלק יחסי מהחזר הלוואת הבעלים שהעמידו, על פי הנטען, התובעים לחברה; השנייה, הדרישה להשתתפות הנתבע בתשלום חובות החברה לנושיה. בסוגייה שנייה זו המחלוקת מצוצמת שכן הנתבע אינו כופר בחובתו לשאת ביתרת החוב למרבית הנושים (ראו סעיף 11 לעיל והפירוט שם).

כפי שאפרט להלן הגעתי למסקנה כי דין התביעה בסוגיה הראשונה להידחות, וכי אין לחייב את הנתבע לשלם לתובעים תשלום כלשהו כהחזר להלוואת הבעלים. כמו כן הגעתי למסקנה כי על הנתבע לשאת רק באותם חובות לנושיה של החברה שאינם שנויים במחלוקת.

התביעה להשתתפות בהחזר הלוואת הבעלים

20. בכתב התביעה טוענים התובעים כי בהתאם למאזן החברה ליום 10/2/2023 (מאזן לא מבוקר), נותרה החברה חייבת סך של 561,975 ₪ שמתוכם 380,059 ₪ חוב בגין הלוואת בעלים שהעמידו לחברה. עם זאת יצוין כי בסיכומי הטענות נטען כי מדובר ביתרה "דינמית" (פסקה 28). לטענת התובע, על פי כרטסת הלוואת הבעלים שלו לחברה, עומד החוב על סך של 319,473 ₪ נכון ליום 31/12/2022. חוב זה כולל יתרת חוב של רונן שרייבר ושל הנתבע, ועל כן יתרת חוב החברה אליו בשל הלוואת הבעלים היא בסך של 259,970 ₪ בלבד (פסקה 29 לסיכומי הטענות).

              התובע מבסס את דרישתו על הרשום בכרטיסי הנהלת החשבונות של החברה ואף כי לא צירף את כרטסת חשבון הלוואת הבעלים, ניתן למצוא אותה בנספחים שצורפו לתצהירי הנתבע (נספח 9 לנ/5) ונספחיו של העד יגאל ששון (נספח 4 לתצהירו נ/6).

21. הנתבע חולק על דרישתו של התובע ועל הרשום בכרטסות. הנתבע מעלה בתגובתו מספר טענות; הראשונה - על פי הוראות הדין וההסכמים שבין הצדדים, לא מוטלת עליו, כבעל מניות, כל חובה לסלק את חובתיה של החברה לתובע בשל הלוואת בעלים שהעמיד לטובתה; השנייה - החברה אינה חייבת מאום לתובע. נטען כי במועד רכישת מניות החברה שולמו לתובע, על ידו ועל ידי יגאל ששון, תשלומים במזומן שנועדו לסלק את חבות החברה לתובע להחזר הלוואת הבעלים. למרות התשלום לא טרח התובע לעדכן את הרישומים בכרטסת ולא מחק את יתרת החוב שסולקה; השלישית - התובע ניהל בעצמו את מערכת החשבונות של החברה. ניהול זה נעשה שלא כדין והרישום בכרטסות אינו משקף את הנהלת החשבונות האמיתית של החברה. על כן לא ניתן לבסס כל דרישה מהימנה על הנתונים העולים מכרטסת החברה.

22. כפי שיפורט להלן, בחינת כל אחת מטענות אלו מובילה למסקנה כי דין תביעת התובע להשתתפות הנתבע בהחזר הלוואת הבעלים להידחות. כפי שיובהר, אין בדין או בהסכמים שבין הצדדים כדי לבסס את דרישת התובע להשתתפות הנתבע, וככל שקיימת יתרת חוב, מדובר בחוב שעל התובע לגבות מהחברה בלבד. מצאתי גם כי הנתבע הוכיח, במידת הראיה הנדרשת בהליך אזרחי, כי עם רכישת המניות, הועבר לתובע תשלום לכיסוי כל חוב שהייתה החברה חייבת לו. לבסוף אדגיש כי שוכנעתי כי מאחר שהתובע הוא שניהל את חשבונות החברה, ולאור הכשלים שנמצאו בחשבונות, לא ניתן לסמוך על הנתונים הכלולים בחשבונות אלו בכל הנוגע להתחשבנות שבין החברה לבעלי המניות וליתרת החוב בשל הלוואת הבעלים הנטענת לתובע.

האם הנתבע חייב להשתתף בהחזר הלוואת הבעלים לתובע

23. התובע מיקד את דרישתו להשתתפות הנתבע בהחזר הלוואת הבעלים בהוראות ההסכמים שבין הצדדים. עם זאת חשוב להדגיש ולהזכיר, עוד בטרם ההתיחסות לטענות החוזיות, כי אין בדין עיגון לחובתו של בעל מניות להשתתף בהחזר חובות חברה בערבון מוגבל לבעל מניות אחר.

כידוע, העיקרון המרכזי עליו מושתתים דיני החברות הוא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המקים "מסך" בין זכויותיה וחובותיה של חברה, לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי מניותיה( סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; יוסף גרוס "לשאלת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה" עיוני משפט א' 287 (1971); אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז 167 (תשנ"ד); אירית חביב-סגל, דיני חברות כרך א' 104-6 (2007); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (25/10/1994)). מעיקרון זה עולה כי בעל מניות אינו חייב בחובות החברה לנושיה. בין אם מדובר בנושים חיצוניים ובין אם מדובר בנושים פנימיים (כלומר בעלי מניות אחרים) (ראו גם ע"א 8416/19 עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל ‏(‏22/12/2021‏)).

24. חובתו של בעל מניות להשתתף בחובות החברה כלפי נושיה עשויה להימצא במקורות שונים, חלקם מקורות שבדין, וחלקם מקורות חוזיים. כך למשל ניתן לחייב בעל מניות לשאת בחובות החברה לנושיה, מכוח חובתו לנהוג בתום לב, מכוח עקרונות של דיני עשיית עושר ולא במשפט, מכוח דיני הרמת מסך ההתאגדות ועוד (ראו ע"א 184/20 קדם נ' טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ, פסקה 42 (11/7/2022); ת"א ‏(‏מחוזי מרכז‏)‏ 7707-07-10 חד מוליכי תבל בע"מ נ' הארגז תעשיות בע"מ ‏(‏17/6/2013‏); ‏‏סעיף 6 לחוק החברות). מקורות אלו עשויים להטיל על בעל מניות גם חובות כלפי בעל מניות אחר וייתכן גם חובה להשתתף בהחזר הלוואות בעלים לבעל מניות אחר. ייתכן גם לבסס את חבותו של בעל מניות אחד כלפי בעל מניות אחר על חובת תום הלב הקבועה בסעיף 192 לחוק החברות, על חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה (סעיף 193 לחוק החברות) או על האיסור המוטל על בעל מניות לפעול בדרך המקפחת את חברו (סעיף 191 לחוק החברות).

25. במקרה הנוכחי אין כל טענה של התובע כי על הנתבע להשתתף בהחזר הלוואת הבעלים מכוח הוראות דין אלו; התובע אינו טוען להפרת חובת תום הלב, ההגינות, או לניהול החברה בדרך מקפחת, אלא נסמך אך ורק על טענתו בדבר התחייבותו החוזית של הנתבע לשפותו. על כן נבחן האם קיימת חבות חוזית שכזו.

הטענות להתחייבות חוזית

26. בין בעלי המניות בחברה ישנם מספר מסמכים היכולים לבסס התחייבות חוזית של אחד כלפי משנהו. הראשון, הסכם המייסדים (נספח 1 לת/1); השני, תקנון החברה (נספח 4 לת/1); השלישי, הסכם הצירוף (נספח 6 לת/1); הרביעי, כתב הערבות (נספח 7 לת/1).

התובע מדגיש בתצהירו ובסיכומיו כי מקור התחייבותו של הנתבע מצוי בהסכם הצירוף ובכתב הערבות. עם זאת, כדי להבין את האמור באלו, וכדי לקבוע האם בהסכמים אלו כלולה התחייבות של הנתבע להשתתף בתשלום החזר הלוואת הבעלים לתובע, עלינו להתבונן על מכלול ההסכמים שנחתמו בין הצדדים שמסדירים את מערכת היחסים ביניהם.

27. בהסכם המייסדים שנחתם בין בעלי המניות הראשונים, ר' שרייבר והתובע, נכללה התייחסות להלוואות הבעלים בסעיף 19. וכך נאמר:"מוסכם כי למעט כל הוראה המוסדרת במפורש בהסכם זה, אזי כל סכום שישולם על ידי מי מהמייסדים לחברה או עבור החברה יירשם כהלוואת בעלים של אותו מייסד" (סעיף 19.1). בסעיף 19.7 הובהר כי הלוואות הבעלים יוחזרו רק לאחר סילוק הלוואות ההקמה, דהיינו הלוואות שנטלה החברה מגופים פיננסיים. אין בסעיף זה כל הוראה המחייבת את בעלי המניות להשתתף בהחזר ההלוואות לבעלי המניות האחרים.

              בסעיף 21 להסכם המייסדים נכללו הוראות בדבר מתן ערבויות של המייסדים לחובות החברה ל"גורמים מממנים" או לספקים. בסעיף 21.1 להסכם המייסדים נקבעה חובת שיפוי בין בעלי המניות אולם זו הוגבלה רק לתשלומים שישלם בעל מניות "לפרוע חוב של החברה, מעבר לשיעור אחזוקותיו היחסי [...]". בסעיף 21.2 להסכם המייסדים הוסף כדלקמן:

למען הסר ספק מובהר ומוסכם כי רוני ואורי יהיו ערבים לכל התחייבויות החברה, כמידת הדרוש לצורך הצלחת בית העסק והחברה, לרבות הערבויות לגורמים המממנים והתחייבויות כלפי ספקים, כל אחד בהתאם ליחס האחזקות בינהם בחברה או בהתאם לדרישות הגורם המממן, כאמור לעיל.

28. משמע, מהוראות אלו ניתן להסיק כי התחייבויות השיפוי בין בעלי המניות חלות על כל ההתחייבות של בעל מניות לפרעון חוב של החברה שנוצר למען "הצלחת בית העסק". לכאורה גם מימון פעילות החברה על ידי בעל מניות בדרך של מתן הלוואת בעלים נדרש לצורך הצלחת בית העסק, ולכאורה ההבחנה היחידה בין התחייבות לגורם מממן שהוא צד ג' לבין גורם מממן פנימי, כלומר בעל מניות, היא בהוראה לפיה סילוק החובות לבעלי המניות יידחה עד לאחר סילוק החובות לנושים החיצוניים (כאמור בסעיף 19.7).

29. בתקנון החברה צוין כי "אחריות בעלי המניות לחברה מוגבלת לפירעון הערך הנקוב של המנית המוקצות להם (סעיף 4). התקנון אינו כולל כל הוראה בדבר השתתפות בעלי המניות בתשלום חבות החברה לנושים.

30. הנתבע הצטרף לחברה לאחר שהוקצו לו מניות בהתאם להסכם הצירוף. הסכם הצירוף אינו כולל כל הפניה להסכם המייסדים ואינו מחיל את הוראותיו. עם זאת צוין בהסכם הצירוף כי בעלי המניות החדשים מצהירים כי הם "[...] בדקו וראו את מסמכי התאגדותה [...] של החברה" (סעיף 3(א)) מבלי שנכללה כל התייחסות להסכם המייסדים.

לעומת זאת, בהסכם הצירוף נכללת הפנייה מפורשת לתקנון החברה ובסעיף 3(ו) נאמר כי בעלי מניות החדשים מצהירים כי "ידוע להם כי קיים תקנון לחברה המצורף כנספח להסכם זה, והם מתחייבים לפעול על פיו למעט סעיפים שישונו בהסכם זה". מהוראות אלו ניתן להסיק כי הנתבע לא קיבל על עצמו את ההתחייבויות שבהסכם המייסדים, ככל שיש בהן להטיל חובת השתתפות של בעלי מניות בהחזר הלוואת הבעלים לבעל מניות אחר.

הסכם הצירוף

31. בעדותו טען התובע כי בעת חתימת הסכם הצירוף הוסכם עם בעלי המניות החדשים כי הם יערבו גם לתשלום החזר הלוואת הבעלים אליו. כך בעמ' 17 לפרוקטוקול הוא אומר:

כשאנחנו חתמנו על הסכם, אז מר אשכנזי וגם אדון יגאל, הם הסכימו שהלוואת הבעלים שלי הם יהיו אחראים על כל נושא של הלוואת הבעלים שלי, עכשיו, עכשיו, כשאני כותב, כשאני כותב,

              בעקבות תשובתו זו התבקש התובע להפנות להוראת ההסכם הקובעת כך אולם לא ידע לעשות זאת. בא כוחו, עו"ד נוימן הפנה אותו לסעיף 5(ג) להסכם הצירוף (עמ' 18). סעיף זה קובע כדלקמן:

מוסכם כי כל החובות החלים על בעלי המניות בחברה יחולו גם על בעלי המניות החדשים החל ממועד העברת מניות החברה לבעלותו בחלקו היחסי של כל בעל מניות והצדדים יחתמו על כתב ערבות ושיפוי הדדי אחד כלפי משנהו.

              התובע טען בעדותו כי הוראה זו מטילה על בעלי המניות החדשים חובה לשאת בכל חובות החברה, לרבות החוב אליו בשל הלוואת הבעלים. על כן נשאל האם הצדדים פירטו את יתרת החובות והאם ציינו את יתרת הלוואת הבעלים ועל כך השיב (עמ' 19):

בהסכם עצמו, כשאנחנו ישבנו וסגרנו כל העניינים אנחנו דיברנו, אמרנו, אני, יש לי הלוואת הבעלים, דרך אגב, זה היה חלק, חלק מההסכם שהוא, הוא נחתם מראש, זאת אומרת, דיברנו על זה הרבה מאוד ואמרתי שהלוואת הבעלים עומדת לרשותי.

              למרות דברים אלו לא הציג התובע כל ראיה על הצגת רשימת חובות החברה לבעלי המניות המצטרפים או על הסכמה מפורשת של מי מהם להשתתף בהחזר הלוואת הבעלים.

32. בהעדר ראיה אחרת אין לנו אלא להתבונן על הוראת סעיף 5(ג) הנ"ל ולנסות להסיק ממנה האם הצדדים הסכימו כי בעלי המניות ישתתפו בהחזר הלוואות הבעלים.

עיון בלשון הסעיף מחייב את המסקנה כי אין בהוראה זו עיגון להטלת חובת השתתפות על הנתבע. מלשון הסעיף עולה כי הצדדים ביקשו להשוות את היקף התחייבויותיהם של בעלי המניות המצטרפים להתחייבויות שקיבלו על עצמם בעלי המניות הקודמים, לשאת בחובות החברה. בהוראה זו נאמר כי בעלי המניות המצטרפים יחובו בכל חובות בעלי המניות הקודמים. לא נאמר כי יחובו בכל חובותיה של החברה כלפי נושים שונים. ההסכם לא הטיל עליהם אחריות מוגברת לחובות החברה, אלא רק לחובות החלים על התובע במועד ההצטרפות לחברה.

החוב להחזר הלוואת הבעלים אינו חוב שחל התובע (כלפי עצמו), אלא זכות של התובע כלפי החברה. מכאן, עולה שהסכם הצירוף אינו מטיל חובת השתתפות בהחזר הלוואת הבעלים על הנתבע.

33. מחקירתו של הנתבע עולה שגם הוא הבין את האמור בהסכם הצירוף באותו אופן. וכך העיד בעמ' 64 לפרוטוקול הדיון, ש' 16 ואילך:

ש: אתה יכול להסביר לי מה אתה מבין מהסעיף הזה (סעיף 5.ג להסכם הצירוף– ר' ס')?

ת: כן, שביום שאני הצטרפתי לחברה הוא הציג לפנינו מאזן מה אנחנו חייבים לספקים ומה אני חייב לבנק ועל זה הסכמנו.

ש: רק על זה?

ת: כן.

ש: לא דובר על הלוואת הבעלים?

ת: לא...

34. בסעיף 5(ג) להסכם הצירוף נקבע כי על בעלי המניות לחתום גם על כתב ערבות ושיפוי שיבטיחו את מילוי ההתחייבות. מכאם שגם הוראות כתב הערבות יכולולת לסייע לנו בהבנת אומד דעת הצדדים בכל הנוגע להשתתפות בהחזר הלוואת הבעלים, ולכך נפנה כעת.

כתב הערבות

35. בכתב הערבות (נספח 7 לת/1), עליו חתמו כל בעלי המניות במועד חתימת הסכם הצירוף, כלומר התובע, הנתבע ויגאל ששון, הבהירו הצדדים היטב את היקף התחייבותם של כל בעלי המניות. וכך נאמר במבוא לכתב ההתחייבות:

הואיל ולשם קבלת אשראי בבנקים ו/או ספקים ו/או כל גורם אחר (להלן: נושה) נדרש בעל מניות א' (התובע - ר'ס') ליתן ערבות אישית לכל חובותיה והתחייבויותיה של החברה כלפי בנק/נושה.

והואיל ולאור ההסכם בין הצדדים מתחייבים גם בעל מניות ב' (הנתבע - ר'.ס') ובעל מניות ג' (יגאל ששון - ר'.ס') ליתן ערבות אישית לכל נושה של החברה עד גובה חלקו היחסי בהון המניות, בין אם חתמו עם אותו נושה על כתב ערבות אישית ובין אם לאו.

מלשון כתב הערבות ברור כי אומד דעת הצדדים בכתב הערבות היה, שהנתבע וששון, בעלי המניות המצטרפים, יהיו ערבים כלפי אותם נושי החברה שלהם נדרש התובע ליתן ערבות אישית. הצדדים ביקשו כי תהיה זהות בערבות בעלי המניות לחובות החברה לצדדים שלישים. אין בלשון כתב הערבות כל התחייבות של בעלי המניות להשתתף בהחזר הלוואות הבעלים. ודוקו, ההתחייבות שנטלו על עצמם בעלי המניות היא ליתן ערבות לכל נושה שלו ניתנה ערבות על ידי התובע; התובע לא ערב להתחייבויות החברה להחזר הלוואת הבעלים ומכאן ברי כי הצדדים לא התכוונו להטיל חובת השתפות בהחזר הלוואת הבעלים.

36. התובע טוען כי ב"והואיל" השני לכתב הערבות המונח נושה מוגדר כ"בנקים ו/או ספקים ו/או כל נושה אחר". מדובר בביטוי רחב שיכול להכיל קשת של אפשרויות, ולפי לשונו עשוי לכלול גם בעלי מניות כנושים, אולם ההתחייבות של בעלי המניות המצטרפים היא רק לערוב לחובות החברה לכל נושה שלו ערב התובע. גם אם התובע, כמו כל בעל מניות שנתן הלוואה לחברה, נכלל בהגדרת נושה, אין בכך כדי להטיל חובה על בעלי המניות המצטרפים שהרי התובע עצמו לא ערב להתחייבות החברה כלפיו.

37. גם סעיף 3 לכתב הערבות מלמד אותנו כי כוונת הצדדים הייתה להטיל על בעלי המניות המצטרפים חובה לערוב רק כלפי צדדים שלשיים להם ערב התובע. בסעיף זה מובהר כי התחייבות בעלי המניות המצטרפים היא רק "[...] לשפות את בעל המניות הנדרש בגין כל תשלום שיחוייב לשלם בעל המניות הנדרש לבנק ו/או לנושה על פי דרישתו [...]". תשלום החזר הלוואת בעלים אינו תשלום שנדרש מהתובע כלפי נושה כלשהו ומכאן ברי כי הצדדים לא התכוונו כי כתב הערבות ישמש עוגן להתחייבויות של בעלי המניות להחזר הלוואות הבעלים.

גם הנתבע עמד על כך בחקירתו, בציינו כי סעיף 3 לכתב הערבות, הקובע כי בעל המניות המשפה מתחייב לשפות את בעל המניות הנדרש בגין כל תשלום שיחויב לשלם לבנק או לנושה חל על "חובות החברה של הספקים שלנו, של העירייה, של מי שאני חייב לו כסף" (עמ' 65 שורה 3).

38. מסקנה זו מתחייבת גם מקריאת סעיפים אחרים לכתב הערבות. סעיפים 4 ו- 5(ב) קובעים שההתחייבות לשיפוי תחול רק על החלק מהסכום אותו בעל המניות יידרש לשלם לבנק, ודנים במשא ומתן שינוהל עם הבנק; בסעיפים אלו המונח "נושה אחר" כלל לא מוזכר.

39. לא נעלמה מעיני טענת התובע בסיכומיו, לפיה הנתבע לא הכחיש שהלוואת בעלים היא חוב (סעיף 47 לסיכומים, עמ' 61 לפרוטוקול). אולם, אמירה זו של הנתבע לא נאמרה בהקשר של כתב הערבות, והוא אף הוסיף והבהיר שהיא חוב במובן זה שהחברה מחויבת להשיב את ההלוואה שהתובע נתן לה (שם); אין כל אמירה של הנתבע ממנה ניתן ללמוד כי הוא מסכים עם טענת התובע ולפיה מדובר בחוב של בעלי המניות האחד כלפי השני. על כן, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי לעיל.

הסכם הלוואת הבעלים

40. במועד חתימת הסכם הצירוף, נחתם גם הסכם הלוואת הבעלים בגדרו התחייבו בעלי המניות המצטרפים להעמיד לחברה הלוואת בסך של 100,000 ₪ כל אחד (נספח 8 לת/1). בהסכם זה התייחסו הצדדים גם להחזר הלוואות הבעלים. וכך נאמר בסעיף 3.5. להסכם:

ידוע למלווים כי ישנם בעלי מניות נוספים בחברה שנתנו הלוואה לחברה והם מסכימים כי בכל מועד בו תיפרע חלק מהלוואתם לחברה יפרע אותו הסכום גם מהלוואת בעלי המניות האחרים.

              הוראה זו מלמדת אותנו כי הצדדים הסכימו כי החזרי הלוואת הבעלים יעשו באופן שיוויוני, כלומר כי בכל תשלום של החזר למי מבעלי המניות יוחזר סכום זהה לבעלי המניות האחרים שהעמידו הלוואה לחברה. אין בהוראה זו כל התייחסות לחובת השתתפות של מי מבעלי המניות בהחזרי הלוואות הבעלים. לפיכך ברי כי משקבעו הצדדים כיצד יוחזרו הלוואות הבעלים, אין מקום לטעון כי הוסכם על מנגנון נוסף להחזר הלוואות הבעלים.

41. מכל האמור עד כה מתחייבת המסקנה כי אין בהסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים, לרבות בכתב הערבות כדי לבסס עילת תביעה כנגד הנתבע להשתתפות בתשלום החזר הלוואת הבעלים.

האם הוכח כי החברה חייבת להחזיר לתובע את הלוואת הבעלים הנטענת

42. המסקנה ולפיה לא הוכחה התחייבות של הנתבע להשתתף בהחזר הלוואת הבעלים לתובע מייתרת את הדיון בשאר טענות ההגנה. עם זאת, מאחר שגם הדיון בטענות אלו מוביל לאותה מסקנה מצאתי לנכון להתייחס גם אליהן.

43. התובע טען בתביעתו ובתצהירו כי החברה חייבת לו עבור הלוואת הבעלים שהעמיד לה. בכתב התביעה הפנה למסמך שעליו מופיעה חתימה של רואת חשבון שלומית פרץ שבו מצוין כי החברה חייבתלו בגין הלוואת בעלים סך של 381,665.54 ₪ (נספח 13 לכתב התביעה). בתצהירו הפנה התובע למאזן מבוקר שערכה רו"ח שלומית פרץ שבו מצוין כי חוב החברה בשל הלוואות בעלים לסוף שנת 2022 הוא בסך של 259,970 ₪ (נספח 13 לת/1). במאזן לא מצוינת זהות בעל המניות שלו חייבת החברה.

              התובע לא צירף את כרטסת הלוואת הבעלים שלו ולא פירט את התשלומים ששילם לחברה. מעיון בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע, שצורפה על ידי הנתבע ועל ידי יגאל ששון (נספח 9 לנ/5 ונספח 4 לנ/6) עולה כי בתחילת שנת 2017 עמדה יתרת ההלוואה שהעמיד התובע לחברה על סך של 515,296 ₪. אין פירוט של היתרה ליום הסכם הצירוף אך עולה כי לתובע שולמו תשלומים שונים בין תחילת שנת 2017 למועד הצירוף מחודש 10/2017.

44. כפי שראינו, בהסכם ההלוואה העמידו הנתבע ויגאל ששון הלוואות בעלים בסך של 100,000 ₪ כל אחד. תשלומי הלוואות אלו נרשמו בכרטסות שלהם (נספח 7 לנ/5 ונספח 3 לנ/6). בהסכם ההלוואה נרשם כי ידוע לבעלי המניות המצטרפים כי עומדת לתובע יתרת זכות בשל הלוואת בעלים שהעמיד לחברה אולם אין פירוט של יתרת ההלוואה. הנתבע ויגאל ששון טענו בתצהירם ובעדותם כי בנוסף לתשלומים שהעבירו לחברה כהלוואת בעלים, שילמו תשלום נוסף לתובע על מנת לסלק את חוב החברה אליו בשל הלוואת הבעלים.

45. טענה זו של הנתבע נסמכת על עדויות בעל פה שלו ושל יגאל ששון שנתמכו במספר ראיות. ששון הצהיר כי שילם לתובע סך של 250,000 ₪ במזומן עבור "רכישת חלקו בחברה", וכי סכום זה (יחד עם חלקו הזהה של הנתבע) אמור היה להוביל לסילוק החוב ולמחיקת חוב הלוואת הבעלים של התובע מספרי החברה (סעיפים 4 ו- 10 לתצהיר (נ/6)). הוא חזר על כך גם בחקירתו בבית המשפט (עמ' 82).

46. ששון הסביר, שעל מנת לשלם את הכסף במזומן, כדרישת התובע, הוא מסר לאדוארד אשכנזי, אביו של הנתבע, שיק על סך של 250,000 ₪ (נספח 1 לנ/6). אדוארד משך עבורו מחשבונו את הסכום במזומן, שנמסר על ידי הנתבע לתובע במעמד החתימה על הסכם הצירוף (ראו גם עמ' 82 לפרוטוקול). ששון הוסיף ותיאר בחקירתו את מעמד מסירת הכספים במזומן באופן מפורט, בציינו:

אני כן הייתי נוכח במאתיים וחמישים אלף שקלים ואני אפילו זוכר את העניין של השטרות, שזה היה שטרות אדומים ואז בדיוק היה מעבר משטרות של מאתיים אדומים לכחולים ואורי היה קצת מוטרד מהעניין למה זה אדומים ולא כחולים [...].

ובהמשך:

[...] אני זוכר שאורי ספר את הכסף ואורי התעקש טרם החתימה לספור את הכסף ואני זוכר את ההתעכבות בזמן שהייתה כשאורי ספר את הכסף. (שם).

47. העד לא השכיל להסביר מדוע לא דאג לקבל אסמכתה כלשהי על העברת התשלום, למרות שהסכים שזה היה הדבר ההגיוני לעשות (עמ' 83). בנוסף, כשנשאל מה עלה בגורל סכום זה בעת שעזב את החברה הוא השיב "אין לי, אני הפסדתי", והודה שלא קיבל אותו בחזרה (עמ' 84 שורה 15 ושורה 25). יוער כי בתצהירו ציין יגאל ששון כי כשעזב את החברה, התובע לא דרש ממנו לשלם את חלקו בהחזר הלוואת הבעלים שהעמיד התובע לחברה מאחר שכבר שילם את חלקו בהחזר בעת ההצטרפות (סעיף 12 לתצהיר). יגאל ששון הדגיש כי גם במועד שבו עזב את החברה והעביר את מניותיו, הייתה רשומה יתרת זכות לתובע בשל הלוואת הבעלים, שכן זו לא נמחקה מהספרים עם התשלום ששולם במועד ההצטרפות.

48. הנתבע עצמו העיד דברים דומים; בתצהירו סיפר שבמעמד החתימה על הסכם הצירוף מסר לתובע סך של 400,000 ₪, ויום למחרת מסר לו סכום נוסף בדולרים, השווה לכ- 100,000 ₪ נוספים (סעיפים 9-7 לת/1); הוא הוסיף, ששני הסכומים יחדיו אמורים היו להביא לסילוק החוב ולמחיקת הלוואת הבעלים של התובע מהכרטסת שלו בספרי החברה (סעיף 13 לתצהיר, וראו גם סעיפים 6 ו- 10 לסיכומיו). הנתבע אף הפנה להתכתבות ווטסאפ בינו לבין התובע מיום 17/10/2017, בה התובע שלח לו תחשיב של הסכום המדויק בדולרים ששווים 100,000 ₪ (נספח 5 לת/1).

              הנתבע אף עומת בחקירה עם הטענה שקיבל מניות בתמורה להתחייבותו לפעול לטובת החברה (ולא בתמורה לתשלום סכום כלשהו), ושב וציין כי הוא שילם עבור מניותיו - 100,000 ₪ בהמחאה כהלוואת בעלים ו- 250,000 ₪ במזומן כאמור, על חשבון ולצורך סילוק הלוואת הבעלים של התובע (עמ' 63 לפרוטוקול).

49. גרסתו של התובע היתה שונה. בתצהירו ציין התובע, כי לפני החתימה על הסכם צירוף בעלי המניות ויתר המסמכים הנלווים הציע הנתבע לשלם את הלוואת הבעלים אותה התחייב להעניק לחברה במזומן. התובע לא התנגד בתחילה ואף ספר את הכסף, אולם לאחר מכן הבהיר לו עורך דינו שמקור הכסף אינו ידוע ושהסכם צירוף בעלי המניות מחייב לשלם את הלוואת הבעלים לחברה בהמחאת מזומן. מטעמים אלה, סירב לקבל את הכסף במזומן, והנתבע שילם את הלוואת הבעלים בשתי המחאות דחויות בסך של 50,000 ₪ כל אחת, שנרשמו בספרי החברה (סעיפים 17-14 לת/1). בחקירתו הנגדית שב התובע והכחיש שקיבל מהנתבע ומששון כספים במזומן (עמ' 38 שורה 8), והציג גרסה הדומה לנטען בתצהיר (עמ' 38). בהמשך הסביר שרצה שהנתבע וששון יצטרפו לחברה על מנת לסגור את חובות החברה בסך של כ-170,000-150,000 ₪, וכן לחלק בין השותפים את תחומי האחריות בכל הנוגע לפעילות החברה (עמ' 39), ולאפשר לו להתמקד בניהול התובעת 2 שמצויה בבעלותו (עמ' 41). כלומר, שההצטרפות לא היתה "בחינם", כפי שהוטח כלפיו בחקירה. בהמשך, כשנשאל כיצד הוא מסביר שחברה שנמכרה לשותפיו "באפס" (כלומר, ללא כל תמורה פרט להלוואת הבעלים) נמכרת שנים ספורות לאחר מכן בסך של 750,000 ₪, השיב התובע כי המיקום של המקום היה מרכזי ועיקר הסכום שולם בעבורו (עמ' 50).

הכרעה

50. כפי שעולה מהעדויות שפורטו, הצדדים חלוקים בינהם בשאלה האם הנתבע ויגאל ששון שילמו לתובע תשלום במזומן על מנת לסלק את חוב החברה אליו. ראיות הנתבע אינן חד משמעיות שכן הנתבע לא הציג הסכם מפורש בעניין ולא הציג כל אסמכתא על קבלת התשלום במזומן על ידי התובע. למרות זאת, דומני כי ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי – קרי, במאזן הסתברויות (51%), ראוי להעדיף את עדות הנתבע ולקבוע שהלוואת הבעלים של התובע, כפי שהייתה תקפה במועד ההצטרפות, נפרעה במזומן.

51. ראשית, גרסת הנתבע נתמכת בעדותו של העד יגאל ששון, שכבר אינו בעל מניות בחברה ואין לו כל אינטרס בה, ולעדותו שלא נסתרה לפיה הוא גם לא מצוי עוד בקשרים כלשהם עם הנתבע (עמ' 85 שורה 28 ואילך). שנית, עדותו של יגאל ששון בעניין העברת התשלום במזומן היתה מפורטת ואותנטית; הן לגבי משיכת הכספים והעברת שיק נגדי לאביו של הנתבע על מנת למשוך מזומן, הן לעניין תיאור מעמד החתימה עצמו. שלישית, טענת הנתבע בעניין מסירת סך של 100,000 ₪ (בדולרים) בסמוך לאחר החתימה נתמכה גם בהודעת הווטסאפ שצורפה (ולא הוצג לה כל הסבר אחר). ואוסיף, הנתבע עמד על דבריו גם לאחר שהוזהר על ידי בית המשפט שעומדת לו זכות חיסיון מפני הפללה עצמית (עמ' 64).

              רביעית, מהמסמכים שצורפו וכרטסת הלוואת הבעלים של התובע שצורפה על ידי הנתבע, עולה כי בסמוך לחתימה על הסכם הצירוף יתרת הזכות שהיתה רשומה בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע (נספח 9 לתצהיר הנתבע) עמדה על סך של כ- 468,000 ₪ (יתרת פתיחה של כ- 515,000 ₪ בניכוי סך של כ- 47,000 ₪, שורות 2-1 לכרטסת). הסכום קרוב לסכום הכולל שלפי הנטען שילמו הנתבע וששון בעת הצטרפותם לחברה. חמישית, מכירת פעילות החברה בסך של 750,000 ₪ משקפת שווי משוער של כ- 250,000 ₪ לכל בעל מניות כפי ששולם בעת ההצטרפות, אף אם עיקר הסכום גילם את ערך המיקום של בית הקפה כפי שטען התובע. ודוקו, אינני מקבל בהקשר זה את טענת התובע שלפיה הנתבע וששון קיבלו מניות בחברה רק בתמורה לעבודתם; ברי כי לו התובע היה מעוניין ב"ידיים עובדות" גרידא הוא יכול היה להעסיק עובדים שכירים תחת הכנסת שותפים לחברה.

52. אמנם; כפי שציינתי לעיל, הנתבע לא הציג כל ראיה ישירה המוכיחה את טענתו, לדוגמה - מסמך פנימי כלשהו המאשר ששילם את התמורה המוסכמת. בנוסף, אף אחד מן הנימוקים שפירטתי לעיל אינו מוביל לקביעה חד משמעית שלפיה ההלוואה נפרעה במזומן, כטענת הנתבע וששון, וחלקם של הנימוקים אף מבוססים על ראיות נסיבתיות ולא ישירות. אולם לטעמי, הצטרפותם של טעמים אלו יחדיו מובילה למסקנה כי הטענה בדבר פירעון ההלוואה הוכחה במידה הדרושה בהליך אזרחי, קרי מעל ל- 50% (לעניין נטל ההוכחה ראו יניב ואקי דיני ראיות כרך ד 1951 (2021); ולעניין ראיות נסיבתיות בהליך אזרחי ראו ואקי הנ"ל בעמ' 1014). למעשה, מצב הדברים שנוצר הוא כזה בו התובע והנתבע הציגו גרסאות סותרות, אולם לגרסת הנתבע נמצאו מספר לא מבוטל של חיזוקים שונים כמפורט לעיל, התומכים בקבלתה (ראו לדוגמה ת"א ‏(‏מחוזי חי'‏)‏ 57784-06-21 נסאר נ' חוטבא, פסקה 99 ‏(‏10/3/2025‏)‏‏; והשוו בהליכים פליליים: ע"פ 1324/23 מונתסר אבו עבד נ' מדינת ישראל ‏(‏15/7/2024‏)‏‏).

53. אציין ששקלתי בהקשר זה גם את העובדה שלמרות שהנתבע וששון הבהירו שהסכום ששולם על ידם אמור היה להוביל למחיקת הלוואת הבעלים של התובע מספרי החברה, זו לא נמחקה בפועל, ואת משמעותה הראייתית. אולם, בשים לב לכך שאין חולק שהתובע היה היחיד שעסק וטיפל בהנהלת החשבונות ובספרי החברה (ראו: עדות התובע עצמו בעמ' 23, עדות ששון בעמ' 85), וכפי שנכתב גם בהסכם הצירוף, ולכך שהתובע אף היה המשתתף היחיד בישיבות דירקטוריון בהן אושרו הדוחות הכספיים של החברה (נ/3); הרי שאין בכך כדי לגרוע מן המסקנה אליה הגעתי ולפיה הטענה בדבר פירעון ההלוואה הוכחה במידה הדרושה בהליך אזרחי.

54. אעיר כי במהלך הדיון הוצג מסמך התחשבנות שסומן נ/4 המעיד לטענת הנתבע על כך שלא נותרת כל יתרת חוב לתובע. בא כוח הנתבע טען כי המסמך הגיע לידיו מהתובע במסגרת הליכי הגילוי והעיון. עם זאת, מאחר שהתובע העיד בחקירתו שהמסמך אינו מוכר לו (עמ' 29 לפרוטוקול) ומאחר שלא הובאה ראיה נוספת לגבי הכנת המסמך ולגבי מהימנותו, לא מצאתי מקום להתייחס אליו או לבסס עליו מסקנה כלשהי .

55. מהאמור עולה כי ניתן לקבוע שיתרת הלוואת הבעלים של התובע, כפי שהייתה במועד חתימת הסכם ההצטרפות, סולקה.

              אין בכך כדי להעיד כי התובע לא העמיד הלוואות נוספות לחברה לאחר מכן, אלא שהתובע לא טען כי העמיד הלוואה מפורשת לחברה. מעדותו עולה כי מעת לעת נרשמו תשלומים שונים ששילם לחברה או לטובתה כהלוואת בעלים. כפי שנראה להלן לא ניתן לסמוך על רישומים אלו בכרטסות ומכל מקום, גם אם הרישומים בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע מוכיחים תשלומים של התובע לחברה או לטובתה, ברי כי אם מפחיתים את חוב החברה כפי שהיה רשום במועד ההצטרפות, לא נותרה החברה חייבת לו מאום.

האם סכום הלוואת הבעלים שבכרטסת הוכח?

56. בהתאם להסכם הצירוף נטל על עצמו התובע לטפל בכל חשבונותיה של החברה. בחקירתו ציין כי לחברה היה מנהל חשבונות והוא רק עבר על החשבונות (עמ' 22). עם זאת התובע העיד כי הוא ביצוע פעולות רבות בכרטיסי החשבונות של החברה וכי לקח על עצמו את ניהול החשבונות (עמ' 57 שורה 19). התובע גם העיד כי היה נוהג להעביר לשותפיו את מאזני החברה כדי שיוכלו לעקוב אחר החשבונות אולם למרות שנשאל על כך, לא הציג כל ראיה על העברת המאזנים (עמ' 26).

              מאחר שהתובע ביסס את תביעתו על ספרי החברה, שהיו תחת ניהולו ופיקוחו, עולה השאלה האם ניתן לתת אמון במסמכים שהגיש והאם ניתן לבסס עליהם את חוב הלוואת הבעלים הנטען. כפי שיפורט להלן, התשובה לשאלה זו שלילית. שכן, ממסמכי הנהלת החשבונות של החברה עולות תהיות רבות שנותרו ללא מענה בהליך.

57. כבר מעיון בכתבי הטענות ניתן לראות כי יש קושי במסמכי הנהלת החשבונות עליהם סומך התובע. בכתב התביעה טען התובע כי סכום יתרת הלוואת הבעלים עומד על סך של 380,059 ₪ (סעיף 28(ב)). לתמיכה בטענה, צירף התובע מאזן מבוקר לשנת 2022 (נספח 13 לת/1). בעמוד השלישי למאזן מצוין, שחוב הלוואת הבעלים עומד, נכון לשנת 2022, על סך של 259,970 ₪, ללא ציון זהות המלווה. בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע הופיע סכום שונה – 319,473 ₪ (נספח 9 לתצהיר הנתבע, ההפרש בין עמודת הזכות בכרטסת לעמודת החובה). התובע נשאל על כך בחקירתו ולא הצליח להסביר את הפער, כך בעמוד 31 לפרוטוקול:

כבוד השופט: כתב תביעה שלך תבעת שלוש מאות שמונים, הוא אומר, ובכרטיס יש רק שלוש מאות ותשע עשרה.

ת: אני לא יודע, אני לא יודע לתת הסבר מדויק, דרך אגב אני אומר את זה כי הדברים מאוד דינאמיים היו, אני, אני אני המשכתי לשלם, אני המשכתי לשלם את חובות החברה וחלק מהכספים שהועברו גם כשקיבלתי את השבע מאות אלף שקל על

ש: מה הקשר?

...

ת: תרשה לי, גם כשקיבלתי את פידיון המכירה של שבע מאות אלף שקל אני זיכיתי את הלוואת הבעלים שלי ואחר כך שילמתי לבנקים את החובות שלקחנו, ויש לי, יש לי פירוט של כל שקל, כל שקל, יש לי פירוט מדויק של כל שקל שאני העברתי, אם זה לבנקים, אם זה לספקים ולכל אחד.

(ההדגשה אינה במקור – ר' ס').

58. עוד התברר בדיון כי ישנם רישומים בלתי ברורים בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע ודי להפנות למספר דוגמאות. כפי שצוין לעיל, בשנת 2020 עזב יגאל ששון את החברה. בהסכם המכר שנחתם ביניהם (נספח 9 לת/1) נקבע שהתובע והנתבע ירכשו את מניותיו של ששון בתמורה לסך של 100,100 ₪. עוד נקבע כי התמורה מהווה "החזר מלוא הלוואת הבעלים של המוכר לחברה" (סעיף 2.1 להסכם). על פי ההסכם התחייבו הרוכשים לשלם 100 ₪ עבור המניות (בהתאם לערכן הנקוב) ולשלם ליגאל ששון סך של 100,000 ₪ בשתי המחאות שוות של כל אחד מיחידי הרוכש - כלומר 50,000 ₪ ישולמו על יד התובע ו- 50,000 ₪ ישולמו על ידי הנתבע. עוד הוסכם כי עם התשלום יומחו כל זכויותיו של יגאל ששון כנגד החברה בשל הלוואת הבעלים לרוכשים.

59. למרות זאת נרשם בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע חיוב במלוא הסך של 100,000 ₪ וכי עומדת לזכותו מלוא יתרת הלוואת הבעלים של יגאל ששון. כאשר נשאל על הרישום השיב (עמ' 5):

ש: תסתכל בתאריך של העסקה, 15/6/2020, ותמצא שהתשלום ליגאל, המאה אלף שקל, מחויב בכרטיס שלך בספרי החברה.

ת: נכון.

              עוד מתברר מכרטיס הלוואת הבעלים של יגאל ששון כי במועד חתימת הסכם המכר עמדה לטובתו יתרת זכות של 37,897 ₪ בלבד (עמ' 5 ונספח 3 לנ/6 – יוער כי בנוסח שהוגש לבית המשפט נחתכו בצילום חלק מהרישומים). אין הסבר מדוע "המחאה" של זכות ל -37,897 ₪ נרשמה כחיוב הלוואה של התובע על סך של 100,000 ₪. זאת ועוד, ככל שהומחו זכויותיו של יגאל ששון לרוכשים הרי שהיה צריך לרשום מחצית מהיתרה הנכונה בכרטיסו של התובע ומחצית בכרטיסו של הנתבע. זאת ועוד, בכרטסת הלוואת הבעלים של יגאל ששון לא מופיע כל תשלום של ההחזר (נספח 3 לנ/6).

60. התובע הוסיף והבהיר כי התשלום ליגאל ששון הגיע מהחברה (עמ' 8 שורה 39 ועמ' 9 שורה 1). אם אכן החברה שילמה ליגאל ששון 100,000 ₪ לא ברור מדוע נרשם חיוב בכרטיסו של התובע.

              כאשר נשאל התובע על כך העיד שהדבר נעשה משום שיגאל ששון היה אמור להוציא חשבונית מס ולא עשה כן. כשהובהר לו על ידי בית המשפט שאין להוציא חשבונית מס על החזר הלוואת בעלים הוא טען שהיה עליו לרשום את הסכום בכרטסת שלו משום שהיה עליו "לסגור את זה בספרים" (עמ' 7, שורה 24).

              לאחר שבית המשפט שב והסביר לתובע שלא היה צורך להוציא חשבונית מס בגין החזר הלוואת בעלים הוא הבהיר שהתשלום ששולם לששון היה עבור רכישת מניותיו ולא בגין החזר הלוואת בעלים, אף אם בהסכם כתוב אחרת, ושהוא לא משפטן (עמ' 8). עוד הוסיף כי זה לא היה החזר הלוואת בעלים משום שליגאל ששון לא נותר דבר מהלוואת הבעלים שלו, שכן הוא משך כספים מהחברה בהזדמנויות שונות (עמ' 7 וראו גם סעיף 60 לסיכומים). כשנשאל מדוע אם כך שולמו לששון מאה אלף ₪ נוספים אם לא הגיע לו לכאורה עוד דבר, הוא טען שבכל הנוגע לחברה הוא נהג כפילנתרופ ורצה שששון יצא מהחברה (עמ' 9).

61. הסבריו של התובע כי היה צורך לבצע רישום כלשהו בכרטסת הלוואת הבעלים שלו אינו ברור וכאשר העיד כי ניתן לשאול את מנהל החשבונות הובהר לו כי על מנהל החשבונות להתייצב ולהעיד. התובע לא טרח לזמן את מנהל החשבונות לעדות בבית המשפט.
62. גם פעולות נוספות שבוצעו בכרטסת הלוואת הבעלים של התובע לא קיבלו הסבר מפורש בחקירתו הנגדית (ראו למשל בעמ' 14-13 לפרוטוקול), אלא לכל היותר להשערות לגבי מקורם של חיובים שונים. כך למשל, שיער שנרשם חוב של החברה כלפיו בגין פעולה שהתובעת 2, חברת זיו המצויה בשליטתו, ביצעה עבור החברה (עמ' 14 שורה 26); בהמשך הניח שפעולות אחרות נרשמו על ידי הנהלת החשבונות בטעות ולאחר מכן זוכו (עמ' 16) ועוד. בהמשך הובהר שחובות לחברת זיו מערכות גם נרשמו כהלוואת בעלים של התובע (עמ' 34).

63. התובע לא ידע להסביר את התשלום על סך של 63,792 ₪ שנזקף לזכותו בכרטס הלוואת הבעלים ביום 15/6/2020 (עמ' 13). התובע גם לא ידע להסביר את הסכום של 68,403 ₪ שנזקף לזכותו ונרשם ביום 16/8/2020 תחת הכותרת יתרה 2014 (עמ' 16). אם אכן מדובר ביתרה כלשהי משנת 2014 לא ברור כיצד בוצע רישום בשנת 2020, מה מקור היתרה ומדוע נרשם הסכם כהלוואת בעלים שהעמיד התובע לחברה. התובע אמנם טענת כי מדובר בפעולה שנרשמה ובוטלה אלא שמעיון בכרטסת ניתן לראות כי התובע זוכה פעמיים בסך הנ"ל ורק פעולה אחת בוטלה (מצוין סטורנו למסמך 48). אין גם כל הסבר לרישום הסך של 200,000 ₪ לזכותו של התובע ביום 15/8/2020 והתובע לא טרח לתת כל פירוט של תשלום כה גדול ששולם על ידו לחברה.

64. התובע טען בחקירתו שהוא לא אמור לזכור כל פעולה ופעולה, וכי ניתן לקבל חלק מן ההסברים מרואה החשבון של החברה. אבהיר, שהתובע אמור להיות מסוגל לבסס בחקירתו הנגדית את הטענות לסכומי החוב להם טען, ולו באופן בסיסי. ככל שסבר שהוא עצמו אינו מסוגל לעשות כן, ברי כי הוא זה שהיה צריך להביא לעדות את רואה החשבון, ולא הנתבע, שכן נטל השכנוע מוטל עליו. בהקשר זה יושם לב גם, שבית המשפט הבהיר לתובע שאם בא כוחו סבור שיש להגיש ראיות או מסמכים נוספים שיוכיחו את טענותיו לאחר ישיבת ההוכחות, הוא רשאי לבקשת זאת מבית המשפט (עמ' 38). על אף האמור, בקשה כזו לא הוגשה.

החובות שאינם שנויים במחלוקת וסכומם

65. הנתבע ציין כבר בכתב הגנתו, ולאחר מכן גם בחקירתו הנגדית, שהוא מכיר בחובתו לשאת במחצית מחובות החברה כלפי צדדים שלישיים (ראו פירוט בסעיף 11 לעיל). בכתב התביעה צוין, כי לחברה הלוואות בסך של 98,602 ₪; חובות לספקים בסך של 105,197 ₪, וכי מסכום כולל זה יש לנכות פקדונות בסך של 20,057 ₪ וחוב לקוח בסך של 1,825 ₪ (סעיף 28 לכתב התביעה). כלומר, כי סך חובות החברה (פרט להלוואת הבעלים), נכון ליום הגשת התביעה, עומדים על 181,917 ₪, והנתבע נדרש לשאת במחצית מהם, קרי בסך של 90,958.5 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה).

66. קביעת סכום זה אמורה היתה להיות לכאורה פשוטה, בשים לב להודאת הנתבע, אולם התברר כי קיימים ספקות ואי סדרים גם לגבי רישומי חובות שבוצעו לאחר מכירת פעילות החברה. כך למשל, התברר כי בוצעו פעולות בכרטסת של יגאל ששון חודשים לאחר עזיבתו את החברה, שהתובע הסביר אותם כטעות של הנהלת החשבונות (עמ' 11 לפרוטוקול); התברר כי שותפו לשעבר של התובע, רוני שרייבר, נותר בחוב רשום כלפי החברה בסכום של למעלה ממאה אלף ₪ (נ/1), עובדה שהתובע לא הצליח להסביר (עמ' 20 שורה 36), ולאחר מספר שנים יתרת החוב שלו קטנה (נ/2) – פעולה שגם היא לא הוסברה על ידי התובע כדבעי, אלא בדרך של השערות ("זה סודר, כנראה אחר כך אנחנו משכנו את הכספים האלה", עמ' 22 שורה 15, וראו השערות נוספות גם בהמשך העמוד, שורה 19); כי נעשה עירוב בין יתרות התובע 1, אורי כהן, לבין יתרות התובעת 2, חברת זיו מערכות המצויה בשליטת התובע (עמ' 34 לפרוטוקול); כי בוצעו פעולות בכרטסת של הנתבע גם לאחר הפסקת פעילות החברה, שהוסברו כרישומים שבוצעו מאחר שבעת פעילות החברה הנתבע לא הפקיד חלק מכספי המזומן ששולמו לבית העסק (35); ועוד.

67. די בדוגמאות הרבות שפורטו לעיל כדי להבהיר, שספרי החברה נוהלו לכל הפחות באופן רשלני ולא מדויק, וכי לא ניתן לסמוך על הכתוב בהם, באופן שאינו מאפשר לכמת באופן מדויק את הסכום שהנתבע חייב בו (גם לשיטתו).

68. שקלתי האם אין מקום במצב דברים זה להורות על דחיית התביעה. עם זאת, הנתבע, בהגינותו, לא כפר בחובתו לשאת במחצית מחובות החברה כלפי צדדים שלישיים. נוסף על כך, חובת תום הלב מטה את הכף אל עבר חיובו לשאת במחצית חובות אלה; אולם יש לחייב את הנתבע לשאת בחובות מוכחים בלבד. הוכחה שכזו אינה יכולה להסתמך כאמור על ספרי החברה, לאור כל האמור לעיל, ועל כן, מצאתי נכון לקבוע כדלקמן:

-הצדדים יפעלו במשותף לסילוק כלל החובות שאינם שנויים במחלוקת, ובהם: ספקי המלאי של החברה; ספקי השירות (לרבות רואה החשבון של החברה) ותביעות עובדים. מחצית מכל חוב שייסגר תשולם על ידי התובעים והמחצית הנותרת תשולם על ידי הנתבע. החובות יסולקו כנגד הצגת חשבון עסקה שיפרט את השירות שניתן לחברה, ובכך ינתן מענה לטענות הנתבע ביחס לתשלומים ששולמו לרואה החשבון של החברה לאחר הפסקת פעילותה, לכאורה בהעדר כל בסיס, ולטענה כי חלק מהשירותים שהנתבע נדרש לשאת בהם ניתנו לחברת זיו מערכות ולא לחברה.

-חשבונות בשל תשלום חובות מסוגים אלה שהתובעים שילמו מכיסם הפרטי בשם החברה לפני מתן פסק הדין, יוגשו באופן מרוכז לנתבע (על דרך של הצגת חשבון עסקה, אסמכתה בדבר העברת התשלום, וחשבונית או קבלה המאשרים את התשלום); באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים מיום פסק הדין, והנתבע ישלם לתובעים מחצית מהסכומים תוך 30 ימים לאחר מכן.

-למען הסר ספק יובהר, כי הסכום הכולל של החובות שהנתבע ישא בהם (עד ליום הגשת התביעה) לא יעלה על 90,958.5 ₪ (ראו פירוט בסעיף 35 לעיל). עוד יצוין, שככל שהנתבע יעמוד על קיזוז הסך של כ- 2,000 ₪ מחובות הספקים בגין תשלום בו נשא בעצמו (סעיף 33), הוא יגיש את האסמכתאות על כך באופן זהה לתובע.

69. הנתבע יחוב בתשלום מחצית מסוגי החובות שפורטו בסעיף 38 לעיל עד ליום חיסולה של החברה. בשים לב לקביעתי זו, אין מקום לאפשר לתובעים לפצל את סעדיהם, וממילא הדבר צוין בכתב התביעה ובסיכומים בשפה רפה, מבלי להבהיר אלו סעדים לא ניתן לתבוע יחד עם התביעה הנוכחית, בשים לב לכך שהיא כוללת בקשה למתן סעד שמורה לנתבע לשאת במחצית מכל חובות החברה עד לחיסולה.

טענות נוספות

70. התובע טען, בנוסף לכל האמור לעיל, כי הנתבע מעודד את בנו, שעבד בחברה, להגיש כנגדה תביעות סרק על מנת ללחוץ על התובע (סעיף 26 לת/1); וחזר על כך אף בסעיף 5 לסיכומיו. למרות זאת, התובע לא תבע סעדים כלשהם ביחס לסוגיה זו, ולא הביא כל ראיות בעניינה. משכך, אינני מוצא כל מקום להתייחס אליה.

סוף דבר

71. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל התביעה באופן חלקי, בכל הנוגע לרכיבי החובות שאינם שנויים במחלוקת בלבד ומורה לנתבע לשאת במחציתם עד ליום חיסולה של החברה, כמפורט בפסקה 68 לעיל. אני דוחה את רכיב התביעה העיקרי הנוגע להלוואת הבעלים הרשומה לזכותו של התובע.

מאחר שעיקר טענות התובע נדחו, והחיוב שהוטל על הנתבע לא היה שנוי במחלוקת, אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות ההליך בסך של 25,000 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ו, 09 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.