ת"א 3604-07-13 שקד נ' אנטואנית (שאמא)

לפניי תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, אשר קיימת מחלוקת בדבר כריתתו.

התובע, מורה לנהיגה, הינו בעליו של בית ספר לנהיגה בשם "גלגלים" (להלן:"בית הספר").

בשנת 2003, הצטרפה הנתבעת, מורה לנהיגה, למצבת המורים בסניף שפרעם של בית הספר, יחד עם רכבה, בעל גיר ידני. במקביל לעבודתה עם הרכב הידני שלה, עבדה הנתבעת גם עם רכב בעל גיר אוטומטי שבבעלות התובע. תמורת שיעורי הנהיגה אותם לימדה תוך שימוש ברכבו של התובע, אשר גם נשא בכל הוצאות החזקת הרכב, העבירה לו הנתבעת 60% מהכנסותיה משיעורים אלה.

לטענת התובע, כאשר גדלה כמות התלמידים של הנתבעת שלמדו על רכב אוטומטי, באופן ששניהם לא יכלו עוד לעשות שימוש ברכב אחד, והנתבעת לא היתה מעוניינת לרכוש רכב משלה, הגיעו הצדדים להסכם, לפיו התובע ירכוש רכב אוטומטי נוסף, ויעמידו לשימושה הבלעדי, זאת בתנאי שתתחייב להפעיל את הרכב למשך 30 חודשים.

בהסתמך על הסכם זה, רכש התובע בדצמבר 2006 רכב בעל גיר אוטומטי, מתוצרת סוזוקי (להלן:"הסוזוקי"), והעמידו לרשות הנתבעת החל מחודש ינואר 2007.

לטענת התובע, לאחר 11 חודשים בהם הפעילה את הסוזוקי, הודיעה לו הנתבעת כי החליטה לרכוש רכב משלה, וחדלה להשתמש בסוזוקי. בכך, לטענתו, הפרה את ההסכם עמו. התובע מבקש לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין הפרת ההסכם.

לטענת הנתבעת, מעולם לא התחייבה כלפי התובע להפעיל את הסוזוקי למשך 30 חודשים או לתקופה מינימלית כלשהי, ומעולם לא נכרת בינה לבין התובע הסכם. לטענתה, ההסכם שהתובע טוען לו מנוגד לחוק, שכן אדם אינו רשאי להשכיר רכב, אלא אם ניתן לו אישור לכך. לטענת הנתבעת, היא והתובע לא פעלו מכח הסכם, אלא מכוחו של נוהג מוכר בין מורים לנהיגה, במסגרתו משתמש אחד המורים ברכב של רעהו, באופן ששני הצדדים נהנים מהאפשרות ליצור הכנסה נוספת ולחסוך בהוצאות מיותרות.

לטענתה, העמיד התובע את הרכב לרשותה, תמורת דמי שימוש, ללא הסכם בכתב, לתקופה בלתי קצובה, וכל צד היה רשאי לסיים את ההתקשרות בהודעה לצד השני. התובע והיא פעלו על פי נוהג הזה מתאריך 1.3.2003 ועד חודש יוני 2007.

עוד טוענת הנתבעת, כי חדלה לעשות שימוש בסוזוקי משום שברישיון הרכב לא צוין כי הוא מיועד להשכרה, ומשום שהתובע העביר את הרכב לבעלותה של חברה שהקים.

בנוסף, מעלה הנתבעת טענת שיהוי.

דיון והכרעה:

האם הוכח קיומו של הסכם?