ז' נ' מרכז רפואי בי"ח העמק ואח'

1.התובעת טוענת בתביעה זו כי התנהלות עוולתית בידי הנתבעים במהלך הריונה (שבסופו נולדה תינוקת בריאה לחלוטין), גרמה לה נזק גוף. בכתב התביעה נטען כי ביום 21.8.2007 נתקבלה הודעת תוצאת בדיקה (בדיקת חלבון עוברי) לפיה נמצאה התובעת בקבוצת סיכון של 1:31 לעובר עם תסמונת דאון (פס' 10 לכתב התביעה). נטען כי הודעה זו גרמה לה למתח נפשי, עצבנות, דיכאון ואבדן כל שמחת חיים (פס' 13 לכתב התביעה). על-פי הנטען, הוחלט כי עליה לבצע בדיקת מי שפיר אשר יצאה תקינה (פס' 13 ו-17 לכתב התביעה), אלא שגם לאחר מכן סבלה התובעת מלחץ נפשי המלווה בקוצר נשימה, כי צוות הרופאים הבהיר לה כי יש הסתברות לטעות בבדיקות (פס' 18 לכתב התביעה). לטענת התובעת, תוצאות הבדיקות ואמירות הצוות הרפואי גרמו לה ללחץ נפשי אשר הוביל לתסחיף ריאות וכן גרמו לה להזדקק לטיפול נפשי ונוירולוגי.

2.עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה למינוי מומחים רפואיים בטענה לחוסר באמצעים.

3. בדיון בפני כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי ביום 12.1.2016 התקיים דיון בלתי פורמלי, שלאחריו הודיע ב"כ התובעת כי הוא מקבל את המלצת בית המשפט, "נגיש בשלב זה חוות דעת בסוגיית הטענה שלנו לרשלנות רפואית בהתנהלות ביה"ח, חוות דעת בתחום הגניטיקה הרפואית כאשר אני מדגיש שאני שומר על זכות התובעת להגיש כל בקשה להגשת חוות דעת נוספות, או למינוי מומחים מטעם ביהמ"ש בתחומים נוספים" (פרוטוקול ע' 1 ש' 13-16). בית המשפט קצב לתובעת ארכה בת שלושה חודשים לצורך הגשת חוות דעת מטעמה התובעת בתחום הגנטיקיה הרפואית.

4.חוות דעת מטעם התובעת בתחום הגנטיקה הרפואית – לא הוגשה במועד. ביום 7.3.2016 הגישה התובעת בקשה בה הודיעה כי לאחר התייעצות עם מומחה לגניטקה נמצא כי ניתן לקבוע רשלנות רפואית על ידי חוות דעת פסיכיאטרית, כאשר המומחה יתייחס לנושא הרשלנות הרפואית וכן לנכות. השופטת גלפז מוקדי החליטה בו ביום כי "התובעת רשאית להגיש חוות דעת בתחום כפי שהיא מוצאת לנכון. עם זאת, אני שבה וחוזרת על הערותיי ביחס לחוות הדעת הנדרשות לצורך הוכחת תביעת הרשלנות הרפואית כפי שהוגשה על ידי התובעת". התובעת הגישה ביום 13.4.2016 חוות דעת פסיכיאטרית. ביום 27.4.2016 ביקשו הנתבעים להוציא את חוות הדעת הפסיכיאטרית מהתיק ולסלק את התביעה על הסף, בהעדר חוות דעת בתחום הרלוונטי. בתגובה מיום 29.4.2016 טענה התובעת כי טענתה העיקרית בכתב התביעה היא להיפוך נטל נוכח אי ידיעה ואי יכולת לדעת מה גרם למקרה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (הדבר מעיד על עצמו), כאשר הטענות הפרטניות בכתב התביעה לרשלנות הנתבעים נטענו רק לחלופין (פס' 1-2 לתגובה). כן טוענת התובעת כי חוות הדעת בתחום הנפשי מקיימת את הנדרש לשם ביסוס טענת קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת של הנתבעים לבין נזקה הנטען.

5.הנני דוחה את טענות התובעת, וקובע ארכה אחרונה בת 30 יום להגשת חוות דעת בתחום הגניטקה ובתחום המיילדות, כאשר אם אלה לא יוגשו במועד, התביעה תימחק.

6.טענות התובעת נשענות על איחודם של שני עניינים שהם עניינים נפרדים (conflation), תחת הכותרת "קשר סיבתי". שאלה אחת היא, האם המידע שמסרו הנתבעים לתובעת גרם לנזק הרפואי אצלה כנטען. זו שאלת קשר בין מסירת המידע לבין הנזק. דא עקא, שעל מנת שתצלח תביעתה של התובעת, בית המשפט צריך להשתכנע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק. אף אם מסירת המידע גרמה לנזק כנטען, אם מסירת המידע לא היתה התרשלותית, לא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות.

7.כאמור התובעת טוענת כעת כי טענתה העיקרית היא טענת הדבר מעיד על עצמו. אלא שגם אם אניח לצורך הדיון (ואיני מניח דבר בענין זה לכאן או לכאן) כי מסירת המידע גרמה לנזק הגוף הנטען אצל התובעת, תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין אינם מתקיימים בענייננו. ודוק: לשיטת התובעת הטענה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין מצדיק אי-הגשת חוות דעת רפואיות נוספות, כך שאף לשיטתה ניתן לבחון את התקיימות תנאי סעיף 41 לפקודה לצורך הבקשה לסילוק על הסף כבר כעת, בהעדר חוות דעת נוספות. אין מחלוקת על כך שבבדיקת החלבון העוברי נמסר לתובעת על סיכון בשיעור 1:31 לתסמונת דאון וכי בדיקת מי השפיר יצאה תקינה. מכך, כשלעצמו, לא נראה שהאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה. הרי סיכון בשיעור 1:31 משמע ש-30 מתוך 31 מהתינוקות לאמהות בעלות סיכון בשיעור הנזכר לא ילקו בתסמונת דאון, כך שעובדת העדר תסמונת דאון בתינוקת של התובעת היא מאד צפויה, ולא מפתיעה, לא כל שכן מפתיעה עד כדי כך שהאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים התרשלו בביצוע בדיקת החלבון העוברי. גם בטענתה הנוספת של התובעת, לפיה גם לאחר התוצאה התקינה בבדיקת מי השפיר מסר הצוות הרפואי כי עדיין קיים סיכון לטעות בבדיקות, אין כדי לקיים את תנאי סעיף 41 לפקודה. התובעת לא טענה כלל כי אין סיכון לטעות בבדיקות, ובכך שצוין בפני התובעת כי קיים סיכון שכזה, גם אם אניח שכך היה, הדבר מתיישב עם נקיטת זהירות – עם מסירת מידע רפואי למטופל בהתאם לזכויותיו – יותר מאשר עם אי נקיטת זהירות.

8.משנדחתה הטענה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין כהצדקה לאי-הגשת חוות דעת רפואיות נוספות, שבים אנו לכך, שלמרות שהתובעת הגישה בקשה למינוי מומחים בידי בית המשפט בטענה לחסרון כיס, היא חזרה בה מטענה זו בדיון הנזכר והודיעה על קבלת המלצת בית המשפט והודיעה כי תגיש חוות דעת בתחום הגנטי. היא לא עשתה כן, ונימקה זאת בטענה זו שדי בחוות הדעת הפסיכיאטרית כדי להוכיח קשר סיבתי. כבר עמדתי על האיחוד המוטעה שעשתה התובעת תחת הכותרת "קשר סיבתי". פסיכיאטר הוא המומחה הרלוונטי לחוות דעה האם מסירת המידע גרמה למחלה נפשית אצל התובעת; אולם פשיטא שהוא אינו המומחה הרלוונטי לקבוע אם הצוות הרפואי התרשל, קרי: האם תוצאת בדיקת החלבון העוברי לא היתה נכונה, האם ההודעה הנטענת עם תוצאת בדיקת מי השפיר לפיה עדיין קיים סיכון לטעות בבדיקות היתה בגדר התרשלות רפואית וכד'.

9.על כן, היה על התובעת להגיש את חוות הדעת בתחום הגניטקה שאותה התחייבה להגיש, ונדחות הטענות שטענה על מנת לתרץ את אי הגשתה. ככל שהתובעת אכן טוענת שההודעה לאחר בדיקת מי השפיר התקינה לפיה עדיין קיים סיכון לטעות בבדיקות היתה התרשלותית, עליה להגיש חוות דעת בתחום הרלוונטי גם בנושא זה. משהתובעת הצהירה, לאחר הגשת הבקשה לפטור מהגשת חוות דעת מטעמים כלכליים, כי בכל זאת תגיש חוות דעת מטעמה בתחום הגניטקה, יש לראותה כמי שזנחה את אותה בקשה, למצער בקשר לתחום הגנטיקה. אולם אוסיף, על מנת להפיס את דעתה, כי ממילא דין הבקשה לפטור מהגשת חוות דעת להידחות. על מנת שבית המשפט יפטור מהגשת חוות דעת להוכחת נושא שברפואה לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על התובעת להצביע על "טענה הראויה להישמע או שאלה רצינית שיש לדון בה (a good arguable case)" (רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית חולים בילינסון נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל, פס' 11 (5.8.2012)). זאת, לא עשתה התובעת. כמובא שם, אמנם הרף הראייתי בכגון דא נמוך, שכן בהעדר חוות דעת יהיה קשה לעמוד על סיכויי התביעה, אולם על התובעת היה להצביע על בסיס כלשהו המראה שאיזושהי התנהגות של הצוות הרפואי היתה התרשלותית: שתוצאת הבדיקה הראשונה לא היתה נכונה, שלא היה זה סביר למסור לה לאחר בדיקת מי השפיר התקינה כי עדיין קיים סיכון לטעות בבדיקות או כיוצ"ב. התובעת לא הראתה כל בסיס, ולמעשה גם לא פירטה כל טענה קונקרטית, מה לא היה תקין או סביר בביצוע הבדיקות או במידע שנמסר לה בידי הצוות הרפואי.