ת"א 35981-02-10

ביום 19.6.2015 ניתן בהליך זה פסק דין ובו חויבו המשיבות בתשלום סך של 1,250,209 ₪ למבקשת, כאשר סכום התביעה עמד על סך של 10,000,000 ₪ לצורכי אגרה).

בסעיף 82 לפסק הדין נקבע כך: "בנוסף תשלמנה כל אחד מהנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 75,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל".

כלומר המשיבות חויבו בתשלום סך של 150,000 ₪ נוספים בגין הוצאות משפט.

ביום 8.7.2015 הגישה המבקשת בקשה להבהיר את פסק הדין ולקבוע כי ההוצאות האמורות היו בגין שכר טרחת עורך דין בלבד, וכי בנוסף לכך זכאית המבקשת להוצאות משפט כפי שישום אותן מזכיר בית המשפט.

המבקשת מנמקת הבקשה בכך שפסק הדין לא התייחס לתשלום שכר טרחת עורך דין. בהתחשב בכך שאגרת המשפט בהליך עמדה על סך 250,000 ₪ בנוסף לסכומים שהוצאו על ידה בגין שכר טרחה, פסיקת הוצאות בסכום שנקבע מותירות המבקשת בחיסרון כיס, דבר שבית המשפט בוודאי לא התכוון לו.

המשיבה 2 התנגדה לבקשה.

לטענתה אין מדובר בבקשה להבהרת פסק הדין אלא בבקשה לתיקון מהותי של פסק הדין, דבר שרק ערכאת הערעור מוסמכת לבצעו.

עוד הוסיפה המשיבה כי לאור הפער בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק אין מקום להגדיל ההוצאות שנפסקו שכן הסכום שנפסק הוא סביר.

הכרעה

בהתחשב בפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק בסופו של דבר לא מצאתי כי קיימת הצדקה שהנתבעים ישפו התובעים במלוא אגרת המשפט. ההוצאות נקבעו בהתאם להוראות תקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכללו הוצאות משפט ושכר טרחה.