מדינת ישראל נ' אבו עמאר ואח'

מונחת בפניי בקשה מטעם התובעת למתן היתר לפיצול סעדים.

במסגרת הבקשה נטען כי בכתב התביעה עותרת התובעת לסילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין. ואולם, מאחר שבינתיים המשיבים "מחזיקים ו/או משתמשים שלא כדין במקרקעין הנדונים בתובענה" (ס' 1 לבקשה), מבוקש להתיר לה להגיש בשלב מאוחר יותר תביעה כספית "בשל השימוש האסור ו/או החורג במקרקעין" (ס' 2 לבקשה).

כן נטען כי לעת הזו אין בכוחה של התובעת "לאמוד את גובה הסעד הכספי לו היא זכאית בשל השימוש האסור ו/או החורג במקרקעין, הואיל והמקרקעין טרם פונו" (שם, שם; השווה: שם, ס' 7).

בתגובת הנתבעים לבקשה, נטען כי אין להיעתר לבקשה, הן משום שלא צורף תצהיר תומך והן משום שהנתבעים כלל אינם עושים "שימוש כלשהו במקרקעין" (ס' 3 לתגובה).

כן טענו הנתבעים כי היה על התובעת לתבוע את כלל הסעדים שעשויה אותה עילה להצמיח, במסגרת תביעה אחת, ומאחר שהבקשה הינה כללית בטיבה, אין להיעתר לה.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת לא פירטה מדוע לא ניתן לכמת הסעד הכספי כבר בשלב זה, ומכל מקום, כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק.

נוכח זאת, ומאחר שניהול שני הליכים יגרום לנתבעים "הטרדה מיותרת", נתבקש ביהמ"ש לדחות הבקשה.

בתשובת התובעת לתגובת הנתבעים, נטען כי בתי המשפט נדרשו כבשגרה למתן היתר לפיצול סעדים, מקום בו מדובר בתביעה לסילוק יד, אשר בצידה בקשה להתיר הגשת תביעה כספית מאוחרת.

דיון

תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובת התובע לכלול את כל הסעדים העומדים לרשותו בגין עילת התביעה שביסוד תובענה שהגיש, אלא אם קיבל היתר מבית המשפט לפצל סעדיו.

הרציונל נעוץ בעובדה שאין זה מן הדין להטריד את הנתבע, ואת בתי המשפט, בתביעות שונות שמקורן באותה עילה. דווקא בשל כך יש לבחון האם המסכת העובדתית במקרה נתון מצמיחה שתי עילות תביעה, או רק עילה אחת המזכה את התובע בסעדים שונים.

ככל שמדובר בשתי עילות, יש בכוחו של התובע לשוב ולהגיש תביעה מאוחרת לאחר שהגיש את התביעה הראשונה, אך אם מדובר בעילה אחת הכוללת סעדים אחדים, אין הוא רשאי להגיש תביעה מאוחרת, אלא אם קיבל את אישורו של ביהמ"ש לכך.

במקרה דנא, עותרת התובעת בכתב התביעה לפינוי וסילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין, ובה בעת, במסגרת הבקשה היא חפצה שביהמ"ש יתיר לה להגיש תביעה כספית מאוחרת, שלטענתה נובעת מכך שהנתבעים מחזיקים או משתמשים במקרקעין שלא כדין.

בכל ההערכה, דומה כי סוגיה זו נדונה והוכרעה בפסיקה, ולא מחוור מדוע עודנה משמשת יסוד לבקשה דנא, כמו גם לבקשות נוספות בתביעות אחרות לסילוק יד המוגשות תדיר לבית המשפט.

לאמור. בהלכה הפסוקה נקבע כי מקום בו מדובר בתביעה לסילוק יד, אשר בצידה בקשה להתיר פיצול סעדים בעניין דמי שימוש או בעניין תביעה כספית אחרת שנובעת מהשימוש שלא הותר במקרקעין, אין צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים.

ברע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (פ"ד נז(3) 949, 959), קבע כב' ביהמ"ש העליון:

"דומה כי בפרשה שלפנינו אין מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות: האחת, הרשות שניתנה למבקשים להתגורר בנכס בוטלה, ולפיכך עליהם לפנותו; השנייה, זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתם של המבקשים בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יודגש כי העילה האחרונה, המבוססת על פסק-הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה, והרי המבקשים טרם פינו את הנכס ..." (השווה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ' 331).

נוכח קביעת כב' ביהמ"ש העליון, כמו גם בשים לב להלכות מאוחרות בנדון, עולה כי עניינה של התביעה הכספית, ככל שתוגש על ידי התובעת בשלב מאוחר יותר, נובע מעילה אחרת מזו הכלולה בתביעה לסילוק יד שבפנינו. בנסיבות אלה, אין התובעת נדרשת לקבלת היתר לפיצול סעדים, שכן, מדובר בשתי עילות נפרדות והזכות קנויה בידה להגיש תביעה כספית מאוחרת (בהקשר זה בוודאי שאיני מחווה דעה לגבי מידת זכאותה של התובעת לקבלת סעד כספי, ככל שתוגש תביעה מתאימה).