ת"א 34837-03-14 יונידרס - תדמית בע"מ ואח' נ' פרידנזון שרותים לוגיסטיים בע"מ

לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת מיום 2/8/15 למחיקת כתבי הטענות של התובעות, בתשובת התובעות מיום 29/9/15 ובתגובה לתשובה שהגישה הנתבעת ביום 14/10/15, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה דין הבקשה למחיקת התביעה להידחות, אולם זאת רק מן הטעם שהמדובר בבקשה ראשונה בנושא הליכים מקדמיים. לגופו של עניין, סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעת וכי התובעות אינן עומדות בחובות המוטלות עליהן לעניין גילוי מסמכים, ולמעשה אף אינן מתקרבות לעמידה ברף הנדרש מהן.

התובעות הן חברות העוסקות בייצור ושיווק ביגוד ללקוחות עסקיים, כגון חברות מסחריות וגופים מוסדיים. הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותים לוגיסטיים, לרבות שירותי אחסון.

התובעות הגישו תביעה בה טענו, בתמצית, לנזקים עצומים בסך של כ- 750,000 ₪ שנגרמו להן כתוצאה מאחסון לקוי על ידי הנתבעת, בחלוקה לכמה סוגי נזקים: סחורה שאוחסנה אצל הנתבעת אך לא אותרה ולא נמסרה חזרה לתובעות; סחורה שנהרסה כליל ולא היה ניתן לעשות בה שימוש; סחורה שהתובעות הצליחו להשיב למצב בר שימוש לאחר כביסה וגיהוץ. הנתבעת מכחישה מכל וכל את הטענות בתביעה, ואף טוענת כי זו באה לעולם רק מכיוון שהנתבעת החליטה להפסיק את ההתקשרות עם התובעות (ודרשה מהן לפנות את הסחורה), בשל מוסר תשלומים ירוד מצד התובעות.

נקודת המוצא בכל הנוגע לגילוי מסמכים הינה של גילוי מלא ומירבי. נקודת מוצא זו מתחדדת עוד יותר במצב דברים כבענייננו; כאשר התובעות הן אלו אשר פנו והגישו תביעה בטענה לאובדן סחורה ולנזקים שנגרמו לסחורה, עליהן לאפשר קבלת נתונים מלאים בנוגע לאותה סחורה ובנוגע לנזקים הנטענים שנגרמו לה. נתונים כאלה לא יכולים בשום אופן להיחשב ככאלה שאינם רלבנטיים. ייאמר כבר כאן, כי הפסיקה המובאת על ידי התובעות - אינה תומכת בעמדתן. לא ארחיב לגבי כל אחת מן האסמכתאות בנפרד. אבהיר עמדתי העקרונית תוך התייחסות למרכזיות שבהן.

כך, למשל, התובעות מצטטות - ציטוט חלקי ומגמתי - מתוך פסק הדין שניתן ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54 (1995), ציטוט שמהכללתו בתשובתן עולה כי הן סבורות שדרישות הנתבעת הן בבחינת 'מסע דיג'. ההפניה אינה במקומה, שכן כידוע בפסק דין זה נקבעה הלכה מרחיבה לעניין גילוי מסמכים.

בהקשר זה אביא מדברים שאמרתי בת.א. 17595-04-14 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1/2/2015):

"אף שלעתים קרובות נעשה שימוש במלים "מסע דיג" בקונוטציה שלילית, משל ישנה הלכה גורפת לפיה הדבר אינו מותר, בית המשפט העליון שב והבהיר כי גם "דיג" במימי הצד שכנגד אינו בהכרח פעולה אסורה, והדברים הם בבחינת הלכה פסוקה. כך, למשל, קבע כב' השופט א' ברק בפסק הדין המנחה בעניין בנק איגוד [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 60 (1995)], תוך שהוא מצטט מספרו של הנשיא המנוח י' זוסמן, מי שנחשב לאורים ותומים בתחום סדר הדין האזרחי:

"על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה ... הרלוואנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלוואנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 40/49 ו' כיאט ואח' נ' ל' כיאט ואח' [1], בעמ' 162). ודוק: לעתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד. דרישה לגילוים של אלה אינה מהווה "דיג" אסור:

" 'דיג' אינו מעשה פסול, אלא אם כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לענין, והחיפוש אחריהם אינו 'דיג'. הנטיה המודרנית היא לקולא דוקא..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 406)".

דומני כי הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם.

הנה כי כן, אף אם היה מדובר במסע 'דיג' במימי התובעות, לא היה בכך בהכרח פסול, כל עוד מדובר היה בניסיון 'לדוג' מסמכים רלבנטיים למחלוקות בתיק זה.

אולם לא זו בלבד; בענייננו, כלל לא מדובר בניסיון 'לדוג' מסמכים כאלה ואחרים שמא יתברר כי הם רלבנטיים. מדובר בדרישה לגיטימית לקבלת מסמכים בעלי זיקה ישירה לסחורה נשוא התביעה ואשר הדעת נותנת כי שכמותם אמורים להימצא בידי כל גוף מסחרי כדוגמת התובעות.