ת"א 34280-02-15 פיטוסי נ' מנשה

1.בפסק הדין אשר ניתן בתיק שבכותרת ביום 28/8/17, התקבלה בחלקה תביעת המשיב נגד המבקש בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. המבקש חויב לשלם למשיב פיצוי והוצאות משפט בסך כולל של 32,500 ₪.

2.לפניי בקשת המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן פסק הדין בערעור. הבקשה הוגשה ביום 26/10/17 ואילו הודעת הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ביום 13/11/17.

3.עיינתי בבקשה ובתגובה.

4.תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שכותרתה "הביצוע לא יעוכב", קובעת את הכלל הבא:

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים".

5.עם זאת, תקנה 467(א) לתקנות קובעת כך:

"בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה".

6.תקנה 466 קובעת את הכלל ואילו תקנה 467 קובעת את החריג לכלל. בהתאם לפסיקה, על המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין מוטל לעמוד בנטל כפול: עליו להראות כי לערעור יש סיכוי וכן עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בכל הנוגע להוכחת הסיכוי לזכות בערעור המשוכה אינה גבוהה, שכן בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע אינו נכנס לעובי הקורה ודי בכך שישתכנע כי הערעור אינו משולל יסוד. מכל מקום, השיקול המרכזי הוא של מאזן הנוחות (ראו למשל רע"א 8317/06 ישי טהוליאן ו- 33 אח' נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ (פורסם במאגרים - 21/1/07)).