ת"א 33994-10-13 ברויער נ' הארץ בע"מ ואח'

1.מונחת לפניי בקשת הנתבעים להוציא מראיות התובע פסק דין שצורף להם וכן להורות על מחיקה מתצהיר התובע של כל הסעיפים המתייחסים לפסק הדין ולאמור בו (פסק הדין הוא ת"פ 475/76; להלן: פסק הדין). מדובר בפסק דין פלילי שזיכה את התובע מעבירות שונות שיוחסו לו – הקשורות לטענות המועלות במסגרת תביעת לשון הרע שלפניי – ואשר נכללות בו אמירות וקביעות מהימנות שונות ביחס לנתבע 2 (אשר העיד בהליך הפלילי). לטענת הנתבעים, בהתאם לאמור בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: סעיף 42א(א)), פסק הדין אינו קביל כראיה בהליך הנוכחי הואיל והוא פסק דין מזכה ולא מרשיע. לפיכך, התבקש בית המשפט להורות על מחיקת הסעיפים מהתצהיר והוצאת פסק הדין, שיש בו, לטענתם, כדי להשפיע על בית המשפט באמצעות ראיה פסולה ואף לחשוף את בית המשפט לטענת פסלות.

2.בתגובה לבקשה טען התובע כי צירוף פסק הדין לתביעה לא נועד "לחייב" את הנתבע בתביעה האזרחית (כשם שהיה נעשה אילו היה מדובר בפסק דין מרשיע), אלא צירוף פסק הדין לתצהיר התובע נועד "להשליך על מהימנותו של הנתבע ביחס לאותם אירועים עליהם כתב". זאת, כיוון שבפסק הדין כלולה התרשמות של שופט מקצועי שבחן את הראיות (סעיפים 4, 7 לתגובה מיום 21.10.2015). בתשובה לתגובה טענו הנתבעים כי רק פסק דין מרשיע יכול לשמש כראיה – וזאת, רק בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 42א האמור (אשר אינם מתקיימים במקרה הנוכחי). עוד טענו הנתבעים כי ממילא ממצאי מהימנות שנקבעו בפסק הדין אינם יכולים לשמש ראיה בהליך הנוכחי, על רקע ההלכה לפיה ממצאי מהימנות מסורים לשיקול הדעת הבלעדי של בית המשפט השומע את העד.

3.בחנתי את טענות בעלי הדין. אכן, הכרעת דין מזכה בהליך פלילי נטולת ערך ראייתי בהליך אזרחי. בפרט, ממצאי מהימנות שנקבעו בהכרעת הדין אינם קבילים בהליך הנוכחי שכן הם מהווים, לצורך ההליך הנוכחי, משום עדות שמועה בלבד (השוו, אורי שנהר דיני לשון הרע 242-241 (1997). עוד ראו, ע"א 158/53 טננהולץ נ' פופולוביץ פ"ד ה 1570, 1574 (1954) (השופט י' זוסמן); ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור (25.11.1998); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-31 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר (2.4.2012)). מן הטעם הזה, ככל שהתובע יבקש להסתמך על ממצאי העובדה או ממצאי המהימנות שנקבעו בפסק הדין, לא ניתן יהיה לעשות כן, שכן אלה לא יהיו קבילים בהליך שלפניי.

4.ככלל, ספק אם היה הכרח להכריע בעניין זה בשלב הנוכחי של ההליך, וניתן היה להותיר הכרעה זו לדיון במסגרת פסק הדין, ככל שתידרש (ראו, בעניין זה, לגבי הוצאה של ראיה מחומר ראיות, ולגבי יכולתו של בית המשפט להתעלם מראיה שאינה קבילה, רע"א 6821/15 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 8 להחלטת כב' השופט צ' זילברטל (3.2.2016)). יחד עם זאת, בשים לב לכך שהתובע נימק את השימוש בפסק הדין לצורך הישענות על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בו, ומשאלה אינם קבילים בהליך שלפניי, יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות על הוצאת פסק הדין מחומר הראיות. זאת, כאמור, היות שלצורך הזה (היינו, "החלת" ממצאי העובדה והמהימנות בהליך לפניי), פסק הדין מהווה עדות שמועה.

5.הבקשה, איפוא, מתקבלת. פסק הדין יוּצא מראיות התובע, וכך גם הסעיפים בתצהיר התובע שיש בהם התייחסות דומה לפסק הדין. הוצאות יישקלו בסיום ההליך.

ניתנה היום, י"ט אדר א' תשע"ו, 28 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.