ת"א 33766-09-12 רנין נ' חן ואח'

במסגרת דיון שנערך ביום 25.9.16 ניתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו התובעת והנתבעת 3 ונותר להכריע בסוגיית הוצאות הנתבעת 2. 

בהתאם להחלטה שניתנה באותו מועד הוגשה התייחסות הצדדים בכתב לעניין הוצאות הנתבעת 

בתמצית יצוין כי הנתבעת 2 טוענת כי היא נגררה להליך באופן מיותר בשים לב לטיעוניה הן במישור יחסיה כלפי הנתבעת 3 והן במישור היחסים מול התובעת בשים לב לעילת/עילות התביעה אם במישור הפלת"ד ואם במישור פקודת הנזיקין.

לעמדת הנתבעת 2, הנתבעת 3 - שהייתה אמורה לייצגה במסגרת ההליך במסגרת מערכת היחסים שבין הנתבעות ובין עצמן - העמידה תנאים וסייגים לכיסוי שחייבו הנתבעת 2 להתגונן באופן נפרד ועקב כך נגרמו לה הוצאות בשיעור העולה על 30,000 ש"ח.

הנתבעת 2 עותרת לחייב את התובעת ו/או את הנתבעת 3 ו/או את שתיהן יחד בשיעור הוצאותיה.

התובעת מתנגדת לחיובה בהוצאות הנתבעת 2.

לעמדת התובעת היא עצמה ניהלה את ההליך באופן שהיה בו כדי לחסוך הוצאות לכל הצדדים וכן לחסוך בזמן שיפוטי יקר וכל מחלוקת אם ישנה בין הנתבעות ובין עצמן ראוי שלא תגרור עמה חיוב התובעת בהוצאות והכול בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה.

הנתבעת 3 מתנגדת גם היא לחיובה בהוצאות הנתבעת 3 בשים לב לכך שלא היא הגורם שצירף את הנתבעת 2 להליך. עוד נטען כי להסכמות דיוניות כאלה ואחרות במישור של תביעות אחרות לא היה מקום במסגרת הליך זה וכי עמדה בפני הנתבעת 2 האפשרות לצמצם הוצאתיה במסגרת הליך זה ואולם הנתבעת 2 היא שעמדה שוב ושוב על ייצוגה העצמאי הגם שהנתבעת 3 הייתה נכונה ליטול זאת על עצמה בכפוף להוראות הפוליסה והדין. מכל מקום עמדת הנתבעת 3 היא משלא תרמה הנתבעת 2 דבר לסילוק ההליך לגופו הרי שבאופן מקביל אין מקום לפסוק הוצאות לזכותה.

פסיקת הוצאות לבעל דין שזכה בריבו - הכלל

רוח הפסיקה הנושבת מבית המשפט העליון בכלל, ובשנים האחרונות בפרט, הינה כי בעל דין שזכה בריבו זכאי לפסיקת הוצאות ריאליות, מידתיות, סבירות והכרחיות אשר יביאו בחשבון את העלויות בהן נשא בפועל, או התחייב לשאת בהן, במסגרת ניהול ההליך על ידו או כנגדו.

בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, החלטה מיום 30.6.05) פרש כב' השופט מרזל את השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו לפסוק הוצאות לבעל הדין הזוכה בזו הלשון:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו".

ובהמשך: