ת"א 33710-10-13 סבאח נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ ואח'

1.לפניי עתירת המבקש, לפי תקנה 201 לתקנות סדר דין אזרחי תשמ"ד-1984, לביטול פסק דין בהיעדר התייצבות, אשר ניתן כנגדו ביום 3.9.14 (להלן: פסק הדין) ולביטול תשלום יתרת האגרה, וכן בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה, בגדרה התנגדה לבקשה לביטול פסק הדין.

2.המדובר בתובענה בגין נזקי גוף, אשר אירעו למבקש עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 15.6.08. לדיון, שהיה קבוע לשם קבלת הצעת בית המשפט לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים, לא התייצב המבקש או מי מטעמו, ומשכך ניתן פסק דין המוחק את התביעה ומחייב את המבקש לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪. בעקבות פסק הדין הוגשה הבקשה שלפניי.

3.בעניין הבקשה להארכת מועד טוען המבקש כי לא הגיש את בקשת הביטול במועד עקב העובדה שניהל מו"מ עם ב"כ המשיבה בעניין הגשת הבקשה בהסכמת הצדדים, כאשר לטענתו ב"כ המשיבה הודיע לו כי יבקש אישור מרשתו, אולם סביר שאישור זה יינתן. עוד טוען המבקש כי בתקופה האחרונה עבר משרד בא-כוחו מקום והוא אף נפגע בגבו, ומטעמים אלו נוצר אצלו עומס רב אשר גרם לשיהויבהגשת בקשת הביטול. באשר לבקשת הביטול גופה טוען המבקש כי אי התייצבותו נובעת מטעות משרדית, אך לא חלילה מתוך זלזול בבית המשפט. לטענתו, בתקופה זו הגיש הוא בקשות רבות לדחיית דיונים, ומקום שלא נעתר בית המשפט לבקשות, התייצבו עו"ד ממשרדו לדיונים.

4.בתגובתה טוענת המשיבה כי אין להידרש כלל לבקשה להארכת מועד לביטול פסק הדין, כיוון שהמבקש אינו מצביע על טעם שיש בו כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הקבוע בחיקוק. המשיבה כופרת בטענות המבקש לפיהן ב"כ המשיבה הודיע כי יפנה למרשתו ויבקש אישורה להגשת הבקשה בהסכמה, וודאי שלא ייעץ לב"כ המבקש להגיש בקשתו באיחור.

לגופה של בקשה מראה המשיבה את הזלזול המופגן של המבקש בהליך מתחילתו. המשיבה טוענת כי עד לישיבה בה ניתן פסק הדין (כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה) לא בוצעו הליכים מקדמיים ע"י המבקש ובכלל זה שאלונים גילוי מסמכים וטופס וס"ר. עוד לטענתה לא הגיש המבקש תחשיבי נזק במועד, ואף לא התייצב לדיון שאמור היה להיערך לגביהם. המבקשת טוענת כי אין כל הסבר בבקשה למחדלו של המבקש – מלבד טענה בעלמא על טעות משרדית, ומעבר לכך הנימוקים שהובאו בבקשה להארכת מועד אינם מבוססים.

דיון והכרעה

5.ראשית יש לדון בבקשה להארכת מועד, שכן המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין הינו מועד הקבוע בחיקוק, ויש ליתן טעם מיוחד לשם הארכת מועד מעין זה על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי.

על פי הפסיקה, אין בנמצא רשימה סגורה של נסיבות אשר מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, על פי מכלול השיקולים, ביניהם סיכוייו הלכאוריים של ההליך. יחד עם זאת ניתן לתת סימנים בטעמים בשלהם יעתר בית המשפט להארכת מועד, ולומר כי מדובר בטעמים "חיצוניים" שהינם מחוץ לשליטתו של בעל הדין או בא כוחו (ראו למשל: רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (28.4.2008)). עוד נקבע כי תקלה או טעות משרדית, כשלעצמן, אינן מהוות טעם מיוחד להארכת המועד (שם), וכי טענותיו של מבקש נגד הפרקליט צריכות להיות מוצגות במסגרת הליך אזרחי שהמבקש רשאי להגיש נגד אותו פרקליט, אולם אין כל סיבה שהצד שכנגד, יידרש לחזור עתה להליך האזרחי שנסתיים מבחינתו לפני זמן רב (ראו: רעא 8810/11 מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ (07.02.2012)).

בענייננו, אין כל טעם מיוחד לאיחור בהגשת הבקשה, מלבד טעות משרדית, אשר היא כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד, כאמור. הסיבות הנוגעות לפגיעתו של ב"כ המבקש כמו גם למעבר משרדו נטענו בעלמא וללא כל ביסוס. נסיבות אלו מובילות לכאורה לכך שיש לדחות הבקשה כבר בשלב זה במיוחד נוכח העובדה כי אין מדובר באיחור קל. פסק הדין ניתן ביום 3.9.2014 והומצא לידי ב"כ המבקש עוד ביום 2.10.2015 ואילו הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כעבור חמישה וחצי חודשים- ביום 22.3.2015 . מדובר איפוא באיחור ניכר ובכל הכבוד הראוי, אין הנימוקים המועלים בבקשה כדי להסביר את האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

6.למרות שבדחיית הבקשה להארכת המועד תם הדיון אדון בבקשה לביטול פסק הדין לגופה.

7.על כן, במקרה כגון דא, כאשר לא נפל פגם בפסק הדין שכן המבקש ידע אודות מועד הישיבה הנדחית אך לא התייצב אליה, נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לביטול פסק הדין (ראו: ע"א 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח' פ"ד מח(1), בעמ' 835-836). לפי ההלכה הפסוקה, על מבקש ביטולו של פסק דין להוכיח שני יסודות מצטברים; האחד הוא מתן סיבה טובה למחדלו של המבקש- הנתבע שגרמה לאי התייצבות במועד, והאחר - הוכחת סיכויי הצלחת הגנתו - אם יבוטל פסק הדין .

ראו:

• גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) עמ' 371.

  י. זוסמן , "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 735 עד 738.

  8.אשר לשאלה הראשונה, היינו בדיקת סיבת המחדל, כאשר המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, וככל שיתברר שלא מדובר בזלזול מופגן בבית המשפט אלא ברשלנות מסוימת מצד המבקש שהובילה למחדלו, ויש למבקש הגנה סבירה, יקבל בית המשפט את בקשת המבקש וידון במחלוקת לגופה (ראו: ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז (3) 431) ובמקרה שכזה יסתפק בית המשפט בפסיקת הוצאות המשיב כתוצאה ממחדלי המבקש (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 ; רע"א 1598/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה בבית אל על פד"י נ"ה (5) 43). יחד עם זאת, "יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השניה" (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו, 6.4.2008)). אם המחדל עולה כדי זלזול בהליכים המשפטיים ייטה בית המשפט שלא לדון בסיכויי הצלחת התביעה (ראו: רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 19.8.2009); רעא 6905/11 ‏ ‏פסי גולדנברג בפשט''ר נ' זהבה רובנר (פורסמה בנבו, 31.12.12)).