ת"א 33631-12-16 עמור נ' סימון ואח'

1.בהחלטתי מיום 30.1.2017 נדחתה בקשת הנתבעים למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשתם לסילוק התביעה על הסף. בקשה זו נדחתה ללא צורך בקבלת תשובה. נקבע כי כתב ההגנה יוגש עד יום 28.2.2017. התובע מבקש שאעיין מחדש במתן הארכה לנתבעים להגשת כתב הגנתם (המקנה להם לטענתו 23 ימים נוספים להגשת כתב ההגנה מעבר למועד הקבוע בתקנות).

2.צודק התובע כי החלטה זו ניתנה במעמד צד אחד. על כן, שקלתי את דבר מתן הארכה עד יום 28.2.2017 מחדש ("de novo"), לאור הנימוקים שהובאו בבקשה דנא. לאחר ששבתי ושקלתי בדבר, הארכה עד יום 28.2.2017 נותרת על כנה. אומנם, נכון היה אילו הנתבעים היו מבקשים את הארכת המועד קודם לכן, ולא מעמידים את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת אשר למעשה מחייבת מתן ארכה קצרה להגשת כתב הגנתם. אולם, ישיבת קדם המשפט קבועה ליום 23.10.2017, מדובר בארכה ראשונה להגשת כתב ההגנה, ועל כן בנסיבות העניין אינני רואה מקום לשנות מהחלטתי.

3.עם זאת, דומני שלא ניתן להתעלם מהשאלה האם היה מקום בהגשת בקשה זו על-ידי התובע. על-פי המסמכים המצורפים לכתב התביעה, התכתובת האחרונה בין הצדדים היא מיום 26.6.2016. התובע הגיש את תביעתו כששה חודשים לאחר מכן. בנסיבות אלו, האומנם ארע נזק במתן ארכה סבירה לנתבעים להגיש את כתב הגנתם? זאת ועוד, אילו היו פונים הנתבעים לתובע בבקשת ארכה מטעמים קולגיאליים, האם היה התובע מסרב לבקשה זו? והכל, כאמור, כשמדובר בארכה ראשונה וכשישיבת קדם המשפט קבועה לחודש אוקטובר 2017. אכן, לתובע זכות שאעיין מחדש בהחלטתי שניתנה במעמד צד אחד, וכך עשיתי. יחד עם זאת, ניתן לתהות האם כל זכות דיונית צריכה להיות מנוצלת עד תום על-ידי בעל הדין.

4.אשר לטענה כי הנתבעים לא המציאו לתובע העתקים ברורים של כתבי בי-הדין שהוגשו, מובן שעל הנתבעים לעשות כן. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.