ת"א 33602-10-16

המבקשת מבקשת לסלק את התביעה על הסף, מנימוקים שונים ובין השאר, טענת התיישנות.

רקע

התובעים הם יורשיהם של מכלוף וסימי עמר ז"ל (להלן: "המנוחים").

ב- 1983 וב- 1990 נחתם הסכם שכירות בין המנוחים לנתבעת, בו נקבע כי תינתן למנוחים זכות מגורים בלבד במשק עזר מס' 103 (להלן: "הבית") (הבית מוגדר בהסכמים כ- "בית מקצועי", אך לטענתם של התובעים, יש להתייחס אליו כאל "משק עזר"), לכל ימי חייהם. בהסכמים נקבע שהזכות אינה עבירה ואינה ניתנת להורשה.

התובעים הגישו נגד המבקשת (להלן: "הנתבעת"), הסוכנות היהודית לארץ ישראל ורשות מקרקעי ישראל, תביעה לסעד הצהרתי, על פיו זכאים היו המנוחים לזכות שכירות בבית כ- "מתיישבים", שהיא זכות עבירה הניתנת להורשה, וכי הם ירשו את זכותם הנטענת של המנוחים וזכאים לרכוש את המחוברים שנבנו על ידי האגודה כנגד עלות הקמתם, וזכויות נוספות הנובעות מזכות המנוחים כ- "מתיישבים".

כלומר, התובעים מבקשים להצהיר כי זכויות המנוחים כפי שהוגדרו בהסכמי השכירות אשר נחתמו על ידי המנוחים ב- 1983 ו- 1990, אינן מייצגות את זכויותיהם הנכונות, ומבקשים להצהיר שהם ירשו את הזכות האמתית שהייתה למנוחים, לטענתם.

עיקר טענות התובעים בכתב התביעה

1. בשנת 1983 אולצו המנוחים, שהיו בעלי זכויות בנחלה חקלאית מס' 63 במושב גיאה (להלן, בהתאמה: "הנחלה", "המושב"), למכור את הנחלה בשל טענת המושב לחובות רבים, שלאחר כשמונה שנים התברר שחלק הארי מהחוב הנטען נוצר כתוצאה מגביית ריבית יתר של המושב.

2. בתמורה להסמכת המנוחים למכור את הנחלה וחיסול החוב, התחייבה הנתבעת ליתן למנוחים זכויות שימוש בבית, למשך כל ימי חייהם של המנוחים.