ת"א 3357-02-14

1.התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, והנתבעת הגישה תביעה שכנגד גם היא כספית כנגד התובע.

הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, וטענה כי ביסוד התביעה מדובר בשותפות בין הצדדים שהסתיימה בסוף שנת 2006, כפי שטען התובע בכתב התביעה, ועל כן, התביעה אשר הוגשה ביום 03/02/14, הוגשה למעלה מ – 7 שנים לאחר סיום השותפות בין הצדדים, ועל כן התיישנה.

הנתבעת מבססת את טענתה על כתב התביעה, על הדו"ח הכספי שצורף לכתב התביעה כנספח א', וכן על תצהיר שהגיש התובע בשנת 2009.

הנתבעת טוענת כי התובע בכתב התשובה טען שהשותפות הסתיימה ב – 2007, אולם הדבר סותר את טענת התובע בכתב התביעה, ואין לכלול בכתב התשובה טענה עובדתית סותרת.

2.התובע הגיש תגובה לבקשה, וטען כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר, וכי תאריך פירוק השותפות, בהעדר הסכם בכתב, אמור להסתיים כאשר אחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות, וזאת בהתאם לסעיף 41 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה – 1975.

לכן, טוען התובע כי במהלך 2006 לא ניתנה הודעה על פירוק השותפות, ולמעשה מעולם לא ניתנה הודעה על פירוק השותפות, ולכן במקרה דנן תחילת פירוק השותפות מהתאריך שבו נמסר כתב התביעה לשאר השותפים.

יחד עם זאת, טוען התובע בסעיף 16 לתגובה, כי איננו מתיימר לטעון שהשותפות עודנה מתקיימת עד היום, אך הוא טוען שהשותפות התקיימה עד למתן ההודעה מטעמו ביחס להתחשבנות בין הצדדים, הודעה שניתנה בסוף 2007, כאשר ניסה ליצור קשר עם הנתבעת, או בעת ההודעה הראשונה במכתב ב"כ התובע מיום 07/08/07.

3.הנתבעת הגישה תשובה לתגובה, וחזרה על טענותיה, והפנתה לסעיף 16 ו – 19 לכתב התביעה, וכן טענה כי כאשר העובדות עולות מכתב התביעה על נספחיו ומתצהיר התובע, אין צורך בהגשת תצהיר.