פלונית נ' טיפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ ואח'

לפניי בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע

התובעת עותרת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב מחדלים בטיפולים רפואיים שקבלה מאת הנתבעות. התביעה הוגשה לראשונה ביום 1.4.2015 במסגרת ת"א (י-ם) 2532-04-15 שרית אברהם נ' טר"מ ואח', וביום 27.10.2015 נמחקה מחמת חוסר מעש (להלן: התביעה הראשונה). ההליך שלפניי הוא גלגולה השני של תביעה זו, אשר נפתח עם הגשת כתב התביעה ביום 14.11.2016.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 3.4.2008, התובעת נחתכה באגודל ידה הימנית במטבח ביתה, ובעקבות כך פנתה לקבלת טיפול רפואי ראשוני דחוף במרפאת טר"מ- טיפול רפואי מידי בע"מ (להלן: הנתבעת 1). במהלך הטיפול, אחד מרופאי הנתבעת 1 תפר את החתך בידה אולם, לפי הנטען, לא נערכה לתובעת בדיקת הדמיה על מנת לבחון האם יש פגיעה באיברים פנימיים באגודל, וכן לא ניתנה לה אנטיביוטיקה לכיסוי החשש מפני זיהום המקום.

כעבור מספר ימים, ביום 8.4.2008, פנתה התובעת למרפאת מקור ברוך של קופת חולים כללית (להלן: הנתבעת 2), לאחר שהבחינה כי החתך הזדהם וכי היא לא מסוגלת ליישר כלל את האגודל. התובעת הופנתה לרופא כירורג של הנתבעת 2 שלאחר בדיקה הורה על הסרת התפרים, ניקוי החתך ומתן טיפול אנטיביוטי לשם טיפול בזיהום. כמו-כן, התובעת הופנתה לתהליך ריפוי בעיסוק אצל הנתבעת 2. גם בשלב זה, כך לטענת התובעת, היא לא הופנתה לביצוע בדיקת הדמיה לשם בחינת קיומה של פגיעה באיברים פנימיים באגודל.

בהמשך, לאחר שעברה מספר טיפולי ריפוי בעיסוק והזיהום חלף, התובעת הבחינה כי היא עדיין לא מסוגלת ליישר את האגודל, ולכן החליטה לפנות לרופא מומחה ולקבל יעוץ רפואי פרטי. ביום 1.5.2008 פנתה התובעת לרופאה מומחית לכירורגיית כף היד של הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן: נתבעת 3), שהמליצה לה לעבור ניתוח דחוף בשל גילוי קרע גיד באגודל וביום 11.5.2008 עברה התובעת את הפרוצדורה הניתוחית שהומלצה לה. התובעת טוענת כי לאחר הניתוח הוסבר לה כי עליה לשוב להורדת התפרים והקיבוע בחלוף שישה שבועות מהניתוח. לאחר שישה שבועות הגיעה התובעת אל המומחית וזו הסירה לה את התפרים, אולם הורתה לה לשוב בעוד כשבוע לשם הוצאת הקיבוע, ואכן כך היה. עם הורדת הקיבוע התובעת הבחינה כי האצבע שלה ישרה וכי היא אינה יכולה לקפלה, ובעקבות כך הופנתה לריפוי בעיסוק. התובעת פנתה לבצע את טיפולי הריפוי בעיסוק אצל הנתבעת 2 שם לטענתה הוסבר לה "כבר בתחילת הדרך" (סעיף 17 לכתב התביעה) כי בעקבות הניתוח ואי הפעלת האצבע למשך למעלה משישה שבועות התפתחו הידבקויות בגיד האגודל ובשל כך נוצר קישיון לא נוח של האצבע שלא מאפשר יישור האגודל כלל.

גם לאחר קבלת טיפולי הריפוי בעיסוק, לא חל שיפור ביכולתה של התובעת ליישר את האגודל, ובעקבות כך פנתה התובעת למספר רופאים אשר הסבירו לה, לפי הנטען, את החשיבות שבהזזת האצבע מהר ככל האפשר לאחר הניתוח, שכן ככל שחולף הזמן גדל הסיכוי ליצירת הידבקויות וקיבוע האצבע באופן המגביל את היכולת ליישרה.