ת"א 33339-04-14 חיים נ' עיריית נהריה

בפני תביעת התובע לפיצויו בגין נזקים שנגרמו לעסק למכירת אביזרים לרכב וטלפונים סלולריים שמנוהל על ידו בחניון בנין שברחוב שמעון רייך 24 בנהריה, זאת עקב שני אירועי הצפה של החניון ממי גשמים בתאריכים 2.11.09 ו-6.4.11.

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, זאת כאשר הרף המקסימלי לפסיקתי הועמד על סך של 61,000 ₪ כאשר לכל סכום שייפסק יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהתאם לשיקול דעתי.

הסכמה זו באה לאחר שמונו, בהסכמה, שני מומחים מטעם בית המשפט (לאור הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים):

האחד – השמאי מר יהושע סדן אשר אמד את הנזקים הישירים שנגרמו לעסק בגין שני האירועים, בסך של 52,150 ₪ (להלן: "השמאי").

השני – מר משה גרין אשר קבע כי עסק התובע לא סבל מהקטנת הכנסותיו בעקבות אירועי ההצפה, ולפיכך קבע כי לא נגרם נזק עקיף לתובע בגין אובדן הכנסות.

לטענת התובע בסיכומיו יש להוסיף על שומת הנזק של השמאי המוסכם את רכיב המע"מ על הנזק שלא נכלל בחוות הדעת, וכן את שכר טרחת המומחה מטעם התובע.

לעומתו טוענת הנתבעת כי אין להוסיף דבר על הסכום שנקבע בשומתו של השמאי וזה צריך להיות הרף העליון לפסיקת בית המשפט, בכפוף לטענותיה בשאלת האחריות.

ביחס לשאלת האחריות מסתמך התובע על פסק דין שניתן ת"א (חי') 37043-04-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עירית נהריה (12.4.15), ובפסק הדין בערעור שהוגש על אותו פסק דין בע"א (חי') 49142-05-15 (28.12.15) (להלן: "פסק הדין בהצפת 2010"), בהם נקבעה אחריות של העיריה (בחלקים שווים עם רשות הניקוז) לנזקי הצפות שאירעו בחורף 2010.

פסק הדין בהצפת 2010 מבסס את קביעתו על העובדה כי למרות שהרשויות היו מודעות לקיום בעיית הצפה חוזרת בעת גשמים עזים בחורף מאז שנת 2005 לפחות (שכן אז נערכה תכנית מפורטת לפתרון הבעיה), הן לא נקטו באמצעים הסבירים הנדרשים לפתרון הבעיות שיצרו את אותן הצפות (עבודות בניה שונות שבצעה העיריה ואשר השפיעו על מתווה נחל הגעתון העובר במרכז העיר). בפסק הדין נקבע מפורשות כי לאור חזרת אירועי ההצפה מדי חורף, לא ניתן לטעון להיות אירוע ההצפה בלתי ניתן לצפיה.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי בהעדר חוות דעת מטעם התובע אין הוא יכול לבסס תביעתו וטענתו כי ההצפה שארעה בעסקו קשורה או נובעת מכשל במערכת הניקוז העירונית ולא מכשל מצדו של התובע דווקא באי התקנת אמצעים למניעת חדירת מים או הצפות בחניון. הנתבעת (אשר אינה מתיחסת בסיכומיה לקביעות בפסק הדין בהצפת 2010 ולקביעות החמורות שם ביחס להתנהלות העיריה) ממשיכה לטעון כי אירועי ההצפה בחניון בשל גשמים עזים היו בגדר "כוח עליון" ובלתי ניתנים לצפייה, וכי בהתחשב במגבלות התקציב העומדות לרשותה לא היה בידה למנוע את אירוע ההצפה בנקיטת אמצעים סבירים, טענות העומדות בניגוד לקביעות בפסק הדין בהצפת 2010.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם באם יש מקום לקבוע את אחריותה לנזקים בגין אירועי ההצפה, הרי שלא ניתן להתעלם מחובת התובע כמפעיל החניון, הגובה תשלום עבור הכניסה אליו, לדאוג למערכת ניקוז תקינה ויעילה לחניון התת-קרקעי שנמוך מגובה פני הקרקע ומובילה אליו רמפה משופעת המאפשרת חדירת מי גשם בקלות לשטח החניון. במצב דברים זה, כך נטען, היה על התובע לדאוג לקיום מערכת ניקוז למי הגשם אשר ימנעו היקוותם בפתח החניון וזרימתם לתוכו.