ת"א 33157-11-11

1.בחודש נובמבר 2011 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבות, במסגרתה עתרה להורות על סילוק ידן של המשיבות מן המקרקעין נשוא התביעה. בנוסף, עתרה להורות למשיבות לשלם סך של 395,713 ₪ בגין דמי ההרשאה, אשר לטענתה, לא שולמו על ידי המשיבות, במהלך השנים. בבסיס התביעה מונח הסכם הרשאה שנחתם בין הצדדים, ביום 1.3.06, להפעלת מסעדה, במרכז מסחרי.

2.לאחר שהתקיימו מספר דיונים בתיק, והוגשו תצהירי הצדדים, נקבע התיק להוכחות, ליום 13.7.15.

3.ביום 24.6.15 הוגשה בקשה מטעם המבקשת לתקן את כתב התביעה, ולהוסיף לו את הטענה לפיה ביום 1.3.15 תמה תקופת ההרשאה, ותוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדים, פג. משתמה התקופה כאמור, ישנה עילת פינוי נוספת כנגד המשיבות. המבקשת ציינה בבקשה, כי עילה זו לא נטענה בכתב התביעה המקורי, מאחר וזה הוגש בשנת 2011, בעוד שתקופת ההרשאה הסתיימה רק בחודש במרץ 2015. לבקשה צורף תצהיר מטעם מר יגאל גמליאל, מנהלה של המבקשת, לתמיכה בנטען.

4.המשיבות מתנגדות לבקשה ממספר טעמים. לטענתן, מדובר בהוספת עילה חדשה, כאשר הבקשה הוגשה כארבע שנים ממועד פתיחת ההליך על ידי המבקשת. לטענת המשיבות, הטענה נטענה באופן כללי ובלתי מפורט ולמעשה היא נעדרת בסיס, שכן, הסכם ההרשאה בין הצדדים הוארך בהסכמה, וטרם פג.

עוד טוענות המשיבות, כי כשנפתח ההליך דנן, לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים מטעם המבקשת, וזאת למרות שהמבקשת יכולה הייתה לצפות את התמשכות ההליכים.

דיון והכרעה

5.הפסיקה מגלה גישה עקבית וליברלית בכל הנוגע לסוגיית תיקון כתבי טענות. הרציונל העומד בבסיס גישה זו, הינו הצורך בהעלאת השאלות השנויות בחלוקת בין הצדדים, והבאתם בפני ביהמ"ש, זאת לשם ייעול ההליך המשפטי, והכרעה בשאלות האמיתיות, בהן נחלקו הצדדים.

יחד עם זאת, גם לגישה ליברלית זו קיימים סייגים. כך, מקום שבו השתהה עותר בהגשת הבקשה לתיקון, יתר על המידה, ייזקף השיהוי לחובתו. בנוסף, יש לבחון את התנהגות בעל הדין המבקש את התיקון, טרם התיקון.

בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמוד 153, מציין השופט (בדימוס) גורן כי: "בית המשפט "לא יתיר בנקל במהלך הדיון תיקון שהצורך בו הוברר למכביר חודשים קודם לכן..." ".