ת"א 33124-05-11 חננאל נ' אברהם ואח'

לפניי בקשה לעיכוב הליכים בתיק דנן עד לסיום ההליכים בתובענה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בת.א 60883-12-15 (להלן - ההליך במחוזי).

רקע:

בין הצדדים מתנהלים מזה מספר שנים הליכים משפטיים שונים הקשורים כולם למחלוקת שהתעוררה ביחס לנכס מקרקעין בו פועל מכון לרישוי רכבים. בתמצית, ביחס לנכס הנ"ל חתמו הנתבעים על הסכמי שכירות הן עם אדם בשם נחמני שרון (להלן – נחמני) והן עם התובעים.

במסגרת התביעה שבפני עתר התובע לפינוי הנתבעים מהמושכר לאחר שחדלו מלשלם לו את דמי השכירות. הנתבעים התגוננו בטענה כי אין הם חייבים בתשלום לתובע שכן נחמני, ולא התובע, הינו בעל הזכויות בנכס ועמו התקשרו הם בהסכם שכירות, ואילו ההסכם עם התובע נחתם עקב מצג שווא שהציג להם בדבר זכויותיו. בשנת 2012 הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי הוא בעלים משותפים עם נחמני במכון. עקב כך, עוכב ההליך דנן על-ידי המותב הקודם שדן בתיק בהסכמת הצדדים, עד להכרעה בתביעה בין התובע ונחמני בעניין הזכויות בנכס. ביום 29.10.15 ניתן פס"ד בתביעה בבית המשפט המחוזי בו נקבע כי התובע ונחמני הינם שותפים בשטח של 800 מ"ר עליו ממוקדם המכון. עוד נקבע כי ככל שמבוקש לקבוע גבולות הזכויות יש להגיש הליך של פירוק השיתוף בנכס. פסק-הדין הוא חלוט לאחר שערעור שהגיש עליו נחמני נמשך על-ידו ביום 22.2.17 בהמלצת בית המשפט.

יצויין כי בנוסף ובמקביל (ובטרם הכרעה בהליך הנזכר לעין בין התובע ונחמני) הגיש התובע מספר תביעות נוספות, הפזורות בין בתי משפט שונים, לתשלום סכומים שלטענתו חבים לו הנתבעים ונחמני בגין ההשכרה והשימוש בנכס הנ"ל.

עניינה של הבקשה המונחת בפני כעת, בהליך נוסף בו פתח התובע בבית המשפט המחוזי בת.א 60883-12-15, וכתב תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים באותו הליך. תביעת התובע בבית בהליך האמור היא תביעה כספית על סך כ- 3 מיליון ₪ אשר הוגשה נגד הנתבעים ונגד נחמני, לתשלום חלק מרווחי המכון במהלך שנות הפעלתו על-ידי הנתבעים. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בה תבעו שלל סעדים, כספיים והצהרתיים. הסעדים הרלוונטיים לענייננו הם סעד הצהרתי לפיו לא חלה עליהם כל חובה לשלם דמי שכירות לתובע וסעד הצהרתי לפיו לא עומדת לתובע זכות לסלק את ידם מהמכון עד לתום התקופה החוזית הקבועה בהסכם בינם לבין נחמני.

הבקשה שבפני הינה לעיכוב ההליך דנן עד להכרעה בהליך במחוזי על התביעה שכנגד שהוגשה בו כאמור לעיל.

תמצית טענות הצדדים:

לטענת הנתבעים, ההליך במחוזי הינו הליך הכולל את מכלול המחלוקות בין שלושת הצדדים הרלוונטיים לסכסוך – התובע, נחמני והם. במסגרת זאת הגישו הם תביעה שכנגד לקבלת סעדים שהם בעלי זיקה ישירה להליך דנן. קבלת תביעת התובע בהליך כאן יכולה ליצור מצב אבסורדי מקום בו התביעה שכנגד שהוגשה על ידם בהליך המחוזי תתקבל שכן יינתנו שתי החלטות סותרות.

התובע טוען מנגד כי אין לקבל את הבקשה שכן המדובר בענייננו בהליך לפינוי מושכר שמעצם טבעו הוא הליך מהיר ומשהוכרעה המחלוקת בעניין זכויותיו בנכס הרי שזכאי הוא לקבל את סעד הפינוי. לטענתו במשך כ- 4 שנים שילמו הנתבעים דמי שכירות ורק כאשר ביקש להעלות את דמי השכירות ו/או לפנותם קשרו הנתבעים קשר עם נחמני בניסיון לנשלו מזכויותיו בנכס.

דיון והכרעה:

העיקרון של "עניין תלוי ועומד" קובע שניתן לעכב דיון בהליך אחד כאשר תלוי ועומד הליך אחר בו עומדת להכרעה אותה סוגייה. נפסק כי אין זה הכרחי שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות, כל עוד בשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית (ע"א 9/75 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים) (1975)). אין גם הכרח שתהיה זהות בסעדים הנתבעים ואף לא זהות מוחלטת של בעל הדין וניתן לעכב את ההליכים גם אם באחד ההליכים ישנם צדדים נוספים (בג"צ 3134/93 י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת התעבורה והרווחה (פורסם במאגרים) (1994)).

הרציונל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד הינו מניעת ניהול הליכי סרק, חיסכון בזמן שיפוטי, מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד והקטנת החשש מהכרעות סותרות (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (פורסם במאגרים) (2013)). השאלה אם לעכב את אחד ההליכים אם לאו הינה שאלה הנתונה לשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות השונות ותוך שקילת השיקולים לעיל.

בענייננו הבקשה הינה לעכב את התביעה הראשונה בזמן, אולם לעניין זה כבר נפסק כי שאלת הקדימות בזמן אינה מכריעה כשלעצמה (ראו רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ בית"ר ירושלים (2001) בע"מ (פורסם במאגרים) (2013)).

השאלה הינה אפוא האם יש הצדקה בנסיבות העניין לעכב ההליך דנן עד להכרעה בהליך התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. לאחר ששקלתי טענות הצדדים סבורני כי הכף נוטה לעיכוב ההליך, וטעמי לכך יובאו בקצרה להלן.

ראשית, מהשוואת התביעה דנן לכתב התביעה שכנגד שהוגש בבית המשפט המחוזי, עולה חפיפה בין חלק מהסעדים המבוקשים, כאשר כתב התביעה שכנגד בנקודה זו הוא מעין "תמונת ראי" של המבוקש בתביעה שבפני. אין מדובר אפוא רק בשיתוף "בסיפור המסגרת" העומד בבסיס שני ההליכים, אלא בחפיפה (מזוויות הפוכות) של הסעדים. בנסיבות אלה יש תחולה לשיקולים הנוגעים למניעת הליכי כפל תוך בזבוז זמן שיפוטי וחשש להכרעות סותרות. יצויין כי התובע טען כי התביעה שכנגד הוגשה לבית המשפט המחוזי בחוסר תום-לב וכל מטרתה לעכב את ההליך דנן, ברם לא נטען כי הוגשה בקשה כלשהי לבית המשפט המחוזי בעניין זה בפניו תלויה ועומדת התביעה שכנגד, כך שהתביעה בבית המשפט המחוזי מתנהלת על כל רכיביה.