ת"א 3299-02-12 מינהל מקרקעי ישראל. ואח' נ' ציון ואח'

בין מינהל מקרקעי ישראל ("התובע") לבין הנתבעים התנהלו, משך שנים ארוכות, מספר לא מבוטל של הליכים משפטיים. בסופם של ההליכים נדחו טענות הנתבעים בדבר זכויות שיש להם בחלקת מקרקעין מסוימת. הנתבעים נדרשו לפנותה. הנתבעים לא פעלו לפינוי החלקה כפי שנצטוו. התובע נאלץ לפעול לפינוים. זמן מה לאחר מכן הגיש התובע את התביעה הנוכחית. בתביעה, כפי שתוקנה, עתר התובע לפנות את הנתבעים הן מחלק מחלקת המקרקעין ממנה פונו בעבר ואשר לא נדון בתביעת פינוי קודמת, הן משטח מסוים בחלקה סמוכה שאף אליה פלשו. בנוסף עתר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו דמי שימוש ראויים. הנתבעים מצדם הגישו תביעה שכנגד בה עתרו לחייב את התובע לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם במהלך ביצוע הליכי הפינוי.

רקע ותמצית ההליכים הקודמים

1. המקרקעין הרלבנטיים לענייננו מצויים בשכונת קטמון בירושלים. מדובר במקרקעין הידועים כחלקות 37, 49 ו-151 בגוש 30144. התובע אינו חולק, כפי הנראה, על כך שלנתבעים זכויות בחלקה 37. זאת לאחר שבשנת 1979 רכש הנתבע מדוד דרוקר ("דרוקר") זכויות חכירה בחנות בשטח 21 מ"ר בחלקה זו. חלקה 49 גובלת בחלקה 37. שיטחה 678 מ"ר. רשות הפיתוח היא הבעלים הרשום של חלקה 49 והחלקה מנוהלת על ידי התובע. חלקה זו היא שעמדה במוקד ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. חלקה 151 נמצאת בסמוך לשתי החלקות הקודמות והיא גובלת בשתיהן. שיטחה 1,180 מ"ר. רשות הפיתוח היא הבעלים הרשום גם של חלקה זו שאף היא מנוהלת על ידי התובע.

    

2. בשנת 1996 הגיש התובע תביעה נגד הנתבע (ת"א (שלום י-ם) 9983/96). בתביעה נתבקש לצוות על הנתבע לסלק ידו מחלק מחלקה 49, שגודר ושעליו הוקמו מבנה מבלוקים עם גג פח ששימש לבית מלאכה (מסגריה) כמו גם מבנה מסוים לבעלי חיים. ההליכים בתיק נמשכו זמן רב. חלק מהעיכובים רבצו לפיתחו של הנתבע. חלקם נבעו ממגעים שהתנהלו בין הצדדים.

3. ביום 30.3.04 נתן בית משפט השלום (כבוד השופטת ב' כהנא) את פסק דינו. בפסק הדין דחה בית המשפט את כל טענותיו של הנתבע לזכויות במקרקעין. בית המשפט ציין כי הנתבע העלה "כמעט את כל טענות ההגנה האפשריות", ובכלל זה כי רכש גם את חלקה 49 מדרוקר, כי עומדות לו זכויות מכח שיהוי והתיישנות, כי הוא בר רשות ועוד כהנה וכהנה טענות. בית המשפט קבע כי "הנתבע פלש למקרקעין, הוא מחזיק בהם בלא כל זכות וגם משעה שנדרש לפנותם, המשיך וקבע עובדות בשטח ומנסה להצדיק את פלישתו בשלל טענות משפטיות". בית המשפט מצא כי עדות הנתבע היתה בלתי מהימנה. הוא עמד על הסתירות שבגרסאותיו. הוא ציין שכלל הטענות הועלו ללא תשתית עובדתית. סופו של יום קבע בית המשפט כי "הנתבע מסיג גבול בחלקה 49, אין לו כל זכות בחלקה", והורה על סילוק ידו מן המקרקעין. פסק הדין הפך חלוט (זאת לאחר שבהסכמת הצדדים נמחק ערעור שהגיש הנתבע, ולאחר שהנתבע לא פעל לחדשו בהתאם לזכות שנשמרה לו לעשות כן לאחר שתינתן החלטת התובע בהצעת הסדר שיגיש; כך עולה מהחלטת כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור בבש"א (מחוזי י-ם) 2463/06 מיום 17.6.06, וראו גם תיאור הדברים בס' 2 לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8600/07 שיוזכר להלן). 

4. בשנת 2005 – זמן מה לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום – הגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי תביעה לסעד הצהרתי לפיו נכרת בינו לבין התובע הסכם מכר שבו התחייב התובע למכור לנתבע זכויות חכירה בחלקה 49 (ת"א (מחוזי י-ם) 7227/05). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ג' כנפי שטייניץ), בפסק דין מיום 20.8.07, דחה את תביעת הנתבע. בית המשפט קבע כי לא הונח בסיס לטענות הנתבע; כי אלה לא נתמכו בראייה בכתב; כי אין להשתית ממצאים על עדות העדים מטעמו; כי עדות הנתבע עצמו לא תרמה להוכחת תביעתו וכי כל שהוכח הוא שבין הצדדים התקיים משא ומתן. בית המשפט חתם את פסק הדין באומרו כי: "[הנתבע] המחזיק בחלקה על פי טענתו מזה עשרות שנים, אינו בעל זכויות בה, ואינו זכאי להחזיק בה. תחת לפנות את החלקה עם גילוי הפלישה, בחר [הנתבע] לנהל הליכים משפטיים ממושכים עם המינהל, תוך שהוא עושה כל אשר לאל ידו כדי לדחות את מועד פינויו מן החלקה. כל אותה תקופה ממשיך [הנתבע] ומחזיק בחלקה, מקרקעין ציבוריים, ומנהל בה את עסקיו. מזה שלוש שנים הוא עושה כן חרף קיומו של פסק דין חלוט נגדו" (שם בפסקה 12).