זילבר נ' המוסד לביטוח לאומי סניף בני ברק

לפני תביעה כספית על סך של 180,000 ₪ בגין עיקולים שהנתבע הטיל על התובעת אצל מחזיקים שונים, בגין חוב נטען של התובעת לנתבע.

טענתה העיקרית של התובעת היא שבעת שהוטלו העיקולים לא היה לה "חוב פתוח" כלפי הנתבע, באשר היא הגיעה עם הנתבע להסדר חוב ביחס לחובותיה כלפיו, ועמדה בתשלומי הסדר החוב. לפיכך, הטלת העיקולים, נעשתה שלא כדין, והיא מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), ועל הנתבע לשלם לה פיצוי סטטוטורי בהתאם לחוק.

עיקר טענות הנתבע הן כי העיקול הוטל כדין, כי הוא ביצע את תפקידו על פי דין וממילא לא יכול העיקול להוות לשון הרע כשמשמעותה בחוק. כן לטענתו, עצם הטלת העיקול, גם אם בטעות, אינה מהווה פרסום לשון הרע.

טענות התובעת בכתבי הטענות

הנתבע הטיל עיקולים על כספים של התובעת בבנקים, במוסדות ובמקום עבודתה, בגין חוב דמיוני שהמציא הנתבע, ומבלי שהתובעת הייתה חייבת לו כספים, לאחר שהגיעה עם הנתבע להסדר תשלומים חתום.

העיקולים הוטלו ב- 16 מוסדות שונים.

עובדי הנתבע מתנכלים לתובעת מזה חצי שנה, ופונים לבנקים ולמוסדות בדרישה לפי פקודת המיסים (גביה) להטלת עיקול נכסי התובעת המצויים אצלם, עד לכיסוי חוב של התובעת לנתבע על סך 14,072 ₪.

צווי עיקול כאלה הוצאו למוסדות הבאים: תיגבור מאגר כוח אדם בע"מ, החשב הכללי, בנק הדואר, בנק יהב, בנק דיסקונט, בנק לאומי, בנק אוצר החייל, בנק הפועלים, מוסד החשב הכללי, הבנק הבינלאומי הראשון, בנק מרכנתיל דיסקונט, בנק פאגי, בנק מסד, בנק מזרחי טפחות, בנק יובנק, בנק איגוד.

צווי העיקול נשוא התביעה הוטלו במועדים כדלקמן: 21.12.14, 5.1.15, 25.2.15, 28.4.15, 1.6.15, 13.7.15, 26.7.15.