ת"א 32898-12-13 גודה חאמד ואח' נ' חברת אלוואטן בע"מ ואח'

לאחר עיון בבקשת הנתבעת 1 לחיוב התובעים בערובה, בתגובת התובעים ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להיעתר לבקשה.

אין מחלוקת כי התובעים הם תושבי איו"ש. בכתב התביעה נמנעו התובעים מלציין את מענם. הם נמנעו מלציין את מענם גם לאחר שהנתבעת עמדה על מחדל זה בבקשתה והבהירה כי יש בו כדי להערים קושי נוסף על כל אפשרות גבייה של הוצאות, אם יושתו. במצב דברים זה, כאשר מדובר בתושבי איו"ש שככלל קיים קושי מובנה באפשרות להיפרע מהם הוצאות בתום ההליך, וכאשר אלה נמנעים מלציין ולו את הפרטים המינימאליים שהם מחוייבים למסור על פי דין, יש לחייבם בערובה להוצאות.

יובהר כי בנסיבות העניין היה מקום להורות על החיוב בערובה גם לו היה נמסר מענם של התובעים. ההנחה לפיה לא יעמוד קושי טכני לפני הנתבעת 1 בגביית ההוצאות מאחר וגם היא חברה הרשומה בשטחי הרשות היא הנחה שאינה מגובה בכל ראייה. לא נטען ולו הוכח כי רשויות ההוצאה לפועל בשטחי הרשות או בתי המשפט בשטחי הרשות מכבדים פסקי-דין שניתנו בישראל, ונראה שהדברים קל וחומר כאשר התובעים טוענים כי הנתבעת 1 אינה אלא כסות משפטית ל"מתנחלים ישראלים" (כפי שנטען בפסקה החמישית ל"הודעה" מיום 30.10.14). ממילא דומה כי לא הונחה תשתית מתאימה לקביעה לפיה הנתבעת 1 לא תיתקל בקשיים זהים לכל נתבע בהליך של גביית הוצאות בתום ההליך ממי שהוא תושב השטחים.

במצב דברים זה, וכאשר הזכויות במקרקעין אינן רשומות עוד על שמם של התובעים אלא הועברו כבר בשנת 2012 לשמו של הנתבע 2 ולאחר מכן לנתבעת 1, נראה שהמכלול כולו מביא למסקנה לפיה יש מקום לחיוב התובעים בערובה להוצאות הנתבעת 1.

לפיכך אני מחייב את התובעים בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת 1 בסכום של 25,000 ₪. הערובה תופקד עד ליום 1.1.15, שאם לא כן – תידחה התביעה.

התיק יובא לעיוני ביום 5.1.15.