ת"א 32531-09-13 איסטרין נ' עיריית בת ים

לפני תביעה לביטול פסק דין שניתן ביום 12.2.1995 בבית משפט השלום בבת-ים, ואשר נתן תוקף להסכם פשרה במסגרת ת"א 1076/90 (להלן: "פסק הדין").

בסייפא לכתב התביעה, עתר התובע לחייב את הנתבעת גם בהשבת כספי הארנונה ששילם לנתבעת, וכן בפיצוי על הוצאות ועוגמת נפש, אולם לא נקב בסכום.

הרקע העובדתי והשתלשלות האירועים

1. הורתו של הסכסוך נשוא תביעה זו לפני למעלה מ-20 שנה. הנתבעת הגישה כנגד הנתבע תביעה בגין אי תשלום חוב ארנונה, נוכח שימוש שעשה התובע בנכס מקרקעין הידוע כגוש 7231, חלקה 2 (להלן: "הנכס"), שבו החזיק כדייר מוגן ובו הפעיל עסק לחומרי בניין ואינסטלציה.

2. בסופו של הליך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שקבע כי התובע ישלם לנתבעת סך של 69,499 ₪, נכון ליום 16.1.95, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות (נספח 1 לכתב התביעה).

3. התובע עותר לבטל את פסק הדין בטענה שהושג במרמה מאחר והתגלה לו מסמך שהתקבל ממשרד הפנים בשנת 2012, ולפיו שטח השיפוט שבו היה מצוי הנכס, בתקופה שבה התגבש החוב נשוא פסק הדין, היה רשום בחלקו, כשטח שיפוט משותף לנתבעת ולעיריית תל אביב.

4. ביום 2.3.14 התקיים לפני דיון, ומאחר ונטען שלא קיימת מחלוקת עובדתית, הסכימו הצדדים על הגשת סיכומים. משעשו כן, ניתן פסק הדין.

   טענות הצדדים

5. לטענת התובע, ביום 29.8.12 התקבל אצלו מכתב ממשרד הפנים- מינהל התכנון, אגף מידע גיאוגרפי וטכנולוגיות מידע, במענה לפנייה מיום 16.8.12, ולפיו:

   "חלקה 2 בגוש 7231 חצויה כך שחלקה הדרומי נכלל בתחום עיריית בת ים ובחלקה הצפוני נכלל הן בתחום עיריית בת ים והן בתחום עיריית תל אביב" (נספח 3 לכתב התביעה).

   התובע טען שמכתב משרד הפנים מלמד על חוסר תום לב והטעייה מצד הנתבעת בתביעה המקורית, שכן הסכמתו לפסק הדין התבססה על הצהרת מהנדס העיר של הנתבעת מיום 8.4.1991, ולפיה הנכס מצוי בשלמותו בשטחה של הנתבעת (נספח 2 לכתב התביעה), אך הצהרה זו הסתברה כמוטעית.

   בנסיבות אלו, טוען התובע כי הנתבעת לא הייתה מוסמכת לגבות ממנו ארנונה או מס כלשהו בגין מלוא הנכס אלא אך בגין החלק היחסי, המצוי בשטח שיפוטה. משלא נעשה כן, הרי שיש לבטל את הסכם הפשרה ולהשיב לתובע את הכספים שנגבו שלא כדין.