ת"א 32477-03-12 בוכהנדלר נ' עמוס ואח'

1. בקשה לביטול החלטה מיום 1.3.15 שבמהות הנה בקשה לעיון מחדש. כפי שניתן להבין עוד מן ההחלטה מיום 4.2.15 – אין זכות תגובה לתשובה, לאור מועד הצפת הבקשה בשים לב למועד הדיון, והעובדה שעל הנתבעים לדעת את שלפניהם לפני ישיבות ההוכחות - שהראשונה בהן קבועה ל 11.3.15. דיינו בכך שהמועד שהוקצב לתגובת הנתבעים והתובע הנו מצומצם – בשל מחדלי הנתבע 1.

לגופה של בקשה, האמור בתגובת נתבעים 2-4 לבקשת הנתבע האחרונה – מדויק. הנתבע 1 אכן מתעלם מהחלטות שנועדו לאפשר לו עצמו תיקון מחדלים דיונים מחד, אך מאידך לעשות כן במועד שלא יפגע בקיום ההליך וזכויות יתר בעלי הדין.

2. ב 15.9.14, כאשר הציף הנתבע 1 לראשונה רצונו לשנות גרסה ביחס לאמור בהגנה, ניתן לו הסבר ברור כיצד עליו לפעול, אם חפץ הוא לשנות חזית בשלב זה: להגיש בתוך שבועיים בקשה לתיקון התביעה נתמכת בתצהיר. הוא לא עשה כן וראה פשוט לעשות מעשה ולהגיש תצהיר שבו אכן שינה החזית על פי כתב טענותיו הקיים, בלא היתר. ב 17.12.14 ניתנה החלטה מפורטת, בה התקבלה בקשה של נתבעים 2-4 להוצאת תצהירו של הנתבע 1 בשל אותו שינוי חזית.

3. בין לבין ב 27.10.14, ועוד לפני שנמשך התצהיר, נקבע התיק לשמיעה ל 11.3.15 (חקירת התובע ומר רזניק) ול 30.3.15 (לחקירת הנתבעים 1 ו 2). בקשה להקדמת עדותו של מר רזניק התקבלה, כך שחקירתו של עד זה נשמעה כבר ב 1.1.15.

4. הנתבע 1 , חרף המועד הידוע של 11.3.15, בו אמור התובע להתחיל להיחקר, ראה להגיש רק ביום 4.2.15 , ולאחר שנמשך תצהירו, את אותה בקשה לתיקון כתב ההגנה שהיה עליו להגיש משכבר, על פי ההחלטה מ 15.9.14. בהחלטה מ 4.2.15 נקבע שעליו להגיש נוסח כתב הגנה בו הוא חפץ בתוך 10 יום, שאחרת תדחה בקשתו, ואם יעשה כן – יוכלו יתר הצדדים להגיב תוך 10 יום.

ההחלטה הומצאה לנתבע 1 ב 16.2.15, כך הן לפי אישור מסירה והן לטענתו. לטעמי כאשר ידוע לו הלו"ז, היה עליו לברר ביוזמתו ההחלטה שניתנה בבקשתו, שהוגשה באיחור. אולם גם כך, משעה שהומצאה לו ההחלטה ב 16.2.15, היה עליו להגיש טיוטת כתב ההגנה בנסח המדויק בו הוא חפץ עד 25 או 26 לפברואר למירב. הדבר צוין באופן ברור בהחלטה. משלא עשה כן – נדחתה בקשתו לתיקון כתב ההגנה בהחלטה נוספת מיום 1.3.15.

5. לא יבש הדיו על ההחלטה, וב 3.3.15 הגיש המבקש בקשה נתמכת בתצהיר לביטול ההחלטה ותיקון הגנתו, היא הבקשה בפני, בה הוא שב על טענתו שמי שניסח עבורו כתב הגנתו היה הנתבע 2, וכעת ברצונו לומר האמת.

6. הנתבעים 2-4 בתגובתם מפנים לפסול הדיוני שבהתנהלות הנתבע 1 , ואלו התובע (שהגרסה החדשה משרתת הילוכו) מודה כי הנתבע סטה מהוראות הדין והוראות ביהמ"ש, אולם חרף זאת יש לאפשר לו תיקון כתב הגנתו והגשת תצהירו למען בירור האמת.

אני סבור כי באיזון הדיוני, בין בירור האמת וזכותם של בעלי הדין למסור גרסה, לבין התנהלות דיונית תקינה, ומשעה שהובהר כעת כי הנוסח המבוקש של כתב ההגנה המתוקן הוא הנוסח הקיים בתיקון אחד בלבד של מחיקת סע' 18, יש להתיר התיקון המבוקש. זאת חרף מחדליו החוזרים של הנתבע 1, להם ניתן לתן ביטוי בדמות חיובו בהוצאות לטובת נתבעים 2-4. החיוב בהוצאות הנו בבחינת המעט שבמעט, בגין שינוי החזית המבוצע על ידי הנתבע 1 בשלב זה, ולאחר שאין הוא מתנהל על פי הנחיות שיפוטיות שניתנו. שקלתי לחייבו במצטבר גם בהוצאות של ממש לטובת אוצר המדינה מכוח תק' 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, בשל העסקת ביהמ"ש והצדדים באותו ענין עצמו שוב ושוב, רק מחמת מחדליו: פעם בישיבה שהתקיימה בה הציף לראשונה רצונו לשנות חזית ונמסר לו כיצד יש לנהוג, פעם בתצהיר שהרחיב חזית בלא רשות ונדרשה החלטה, פעם בבקשה לתיקון כתב טענות, ופעם נוספת כעת. בשלב זה אמנע מהטלת הוצאות לאוצר המדינה.

7. לא נעלמה ממני טענת הנתבעים 2-4 כי הנתבע 1 לא נתן הסבר לפשר שינוי הגרסה, אולם זו טענה הנכונה אך בחלקה: הסבר כן ניתן. מטבע הדברים , כאשר ההסבר הנו "מסרתי גרסה מסויימת וכעת ברצוני לשנות ממנה ולהודות על האמת" – אין הרבה שניתן להוסיף בתורת הסבר, והשאלה לאשורה היא אחרת - מדוע נמסרה מראש הגרסה הראשונית בכתב ההגנה, כאשר הנתבע 1 אינו חסוי הנמצא בשליטתו של נתבע 2. אולם זו שאלה לגופו של ענין, ועד כמה שניתן יש לאפשר לכל בעלי הדין למסור גרסתם באופן חופשי. בשלב זה עדיין ניתן לרפא המחדל כנגד חיוב בהוצאות, בלי תלות בתוצאות ההליך העיקרי.