ת"א 31675-10-11 כהן נ' ליבי

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בין הצדדים, במסגרת הסכם שכירות.

בכתב התביעה טען התובע כי הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם שכירות לתקופה של שנה ואילו הנתבעת הפרה את ההסכם שעה שלא שילמה את דמי השכירות במלואם, לא שילמה את מיסי הארנונה כדבעי ואף לא פינתה את המושכר, עם תום תקופת השכירות, בת השנה, עד כי התובע נדרש להוסיף ולהגיש תביעת פינוי כנגדה.

בהינתן אלו, עתר התובע לחיובה של הנתבעת בתשלום סך בשקלים השווה ל-100 דולר ארה"ב לכל יום איחור בפינוי, ובסך כולל של 106,790 ₪.

במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי שילמה את מלוא דמי השכירות בגין שנת השכירות הראשונה, והיה זה התובע אשר הפר את הוראות הסכם השכירות שעה שביקש פינוייה לאחר שנת שכירות אחת, בעוד שהוסכם בין הצדדים על אופציה לשנת שכירות אחת נוספת, לפחות. עוד טענה הנתבעת כי שולמו על ידה חלק מדמי השכירות בגין שנת האופציה, אך משביקשה לשלם את יתרת הסכום, סורבה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שמעתי את עדויות הצדדים בפני, ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, טעמיי להלן.

בקליפת אגוז, המחלוקות, ביחס אליהן נדרשה הכרעתי בתיק זה, כללו את הסוגיות הבאות:

א. מהו הסכם השכירות החל במערך היחסים שבין הצדדים.

ב. האם הופר הסכם השכירות על ידי הנתבעת.

ג. הזכאות לקבלתו של הפיצוי המוסכם ושיעורו.

איזהו הסכם השכירות

התובע הגיש במסגרת כתב התביעה כמו גם כנספח 1 לתיק המוצגים מטעמו את הסכם השכירות מיום 15.9.2008 (להלן: "הסכם השכירות") ואשר מתייחס לחנות מס' 15 בקומת הקרקע, בבית הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד 28 ובר שאול בבת ים (להלן: "המושכר").