ת"א 31591-10-13 מסדר נזירות סאן ג'וזף ואח' נ' אבו אלהוא

ההליך שבפניי הוא תובענה לסילוק יד, שדיון ההוכחות קבוע בה למחר, 18.6.15.

בארבעת הימים האחרונים, הוגשו במסגרת התובענה שתי בקשות: הבקשה הראשונה, שכותרתה "הבהרה ובקשה נוספת לעיון מחדש בהחלטה", הוגשה ביום 14.6.15, ובה שב הנתבע וביקש לעיין מחדש בהחלטה קודמת, שלא לבטל את ישיבת ההוכחות הקבועה למחר. הבקשה השנייה היא בקשה שהגיש "ווקף אלשיך מוסטפא אדנאף אלאנסארי" (להלן: המבקש) ביום 15.6.15, ובה עתר להצטרף כצד להליך. בתצהיר שצורף לבקשה ציין נציג המבקש כי בקשתו מוגשת כעת, שכן "בשיחה אקראית שקיימתי עם [הנתבע] לפני מספר ימים נודע לי דבר קיומה של התביעה הנ"ל". אדון בבקשות אלה כסדר הגשתן.

אשר לבקשה הנוספת לעיון מחדש, שעניינה ביטול ישיבת ההוכחות הקבועה למחר, הרי שבא כוח הנתבע שב ומפרט את טענתו בדבר עומס רב שלא יאפשר לו להתכונן לישיבה נוכח הראיות החדשות שהוגשו ביום 3.6.15. בא כוח הנתבע אף כלל בבקשה את פירוט סדר יומו, מיום 1.6.15 ועד למועד הישיבה. התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים, בין היתר, כי מדובר ב"מחזור טענות אשר כבר הובאו בחשבון עת החליט בית המשפט לדחות בקשות הנתבע..." במסגרת החלטות קודמות.

עיינתי בבקשה, בתשובה ובתשובה לתשובה, אך לא מצאתי הצדקה לשנות את ההחלטה.

חזקה על בא כוח הנתבע כי טענתו בדבר עומס לא נטענה כלאחר יד. חזקה זו עמדה לבא כוח הנתבע מראש, עוד בעת מתן ההחלטה מיום 3.6.15, שניתנה לאחר עיון בבקשתו לביטול ישיבת ההוכחות מיום 1.6.15. במובן זה, פירוט סדר היום שנכלל בבקשה החדשה, המאשש את הטענה, לא נדרש (כפי שמציין בא כוח הנתבע עצמו, בסעיף 2 לבקשתו). אלא שמבלי להקל ראש בעומס, מולו יש לשקול את המשמעות של ביטול יום דיונים שלם, והארכת המשפט שגם כך מתנהל מזה למעלה משנה וחצי לפרק זמן משמעותי נוסף. כאשר אלה נשקלים אל מול היקף המסמכים הכולל שהועבר לבא כוח הנתבע ומול היקף ואופי המסמכים שצורפו כראיות, ובהתחשב בין היתר בתקופה שבין ההחלטה שבה הותר לתובעות להגיש ראיות נוספות (31.5.15) לבין מועד הישיבה, וכן בשיקולים שצוינו בהחלטות קודמות בעניין זה, המסקנה היא שאין מקום לביטול הישיבה. לטעמי, קיום הישיבה במועדה לא יביא לכך שהנתבע לא יקבל את יומו בבית המשפט.

אשר לבקשה שהגיש המבקש להצטרף כצד להליך, הרי שבבקשה נטען כי המבקש הוא בעל הזכויות במקרקעין מושא ההליך, וכי "ניהול התביעה במתכונתה הנוכחית עלול ליצור סעד הצהרתי ואופרטיבי שיפגע בזכויות הקנייניות של הווקף" (סעיף 6 לבקשה). הנתבע בתשובתו מצטרף לבקשה, וטוען כי "שאלת הבעלות היא השאלה הבסיסית והעיקרית בתיק", וכי צירוף המבקש "רק יביא לחיסכון זמן שיפוטי (מניעת כפל דיונים וטיעונים), ובירור השאלות שבאמת שנויות במחלוקת בין הצדדים ובין כל הטוענים לזכויות בנכס".

התובעים מתנגדים לבקשה, ומציינים, בין היתר, כי נקבע שרק במקרים נדירים יצורף צד להליך בניגוד לעמדת התובע, וכי המקרה שכאן אינו אחד ממקרים נדירים אלה שכן המבקש אינו בעל דין ש"נוכחותו דרושה" בהליך. התובעים אף טוענים כי מדובר ב"הליך טקטי נוסף במסגרת מאמציו של הנתבע לבטל מועד שמיעת הראיות בתיק", וכן הם מעלים טענות לגופן של טענות המבקש בדבר זכויותיו במקרקעין.

בתשובתו לתשובה התייחס המבקש לטענות בעניין זכויותיו, ובנוגע לצירופו טען, בין היתר, כי "שיקולי 'היעילות' ו'השלמות' הינם שיקולים מכריעים בבקשות לצירוף בעל דין"; כי "קיימת פלוגתא שעניינה 'הבעלות על הקרקע', היינו שאין עסקינן בתביעת פינוי גרידא"; וכי אפשר שקביעות משפטיות שייקבעו בהליך שכאן תשמשנה את התובעים בעתיד בעניין הבעלות, בייחוד משום שמדובר במקרקעין בלתי מוסדרים.

דין הבקשה להצטרף כצד להליך להידחות. כידוע, צד יצורף להליך שלא בהסכמת התובע רק כאשר "נוכחותו דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" (תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). נקבע כי "אין מטרת התקנה הנ"ל למנוע ריבוי משפטים", וכי "קנה המידה הוא אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל דין, היינו בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה בית דין גם כלפיו" (ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה פ"ד יח(4) 132, 135). זהו המצב במקרה שכאן. התובענה שבפניי אין עניינה הצהרה על בעלות, שכלל אינה בסמכותו של בית משפט זה, אלא תביעה לסילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין. כל הכרעה שתינתן בשאלת בעלות התובעים במקרקעין – לכאן או לכאן - תהווה, אפוא, מעשה בית דין רק ביחסים שבין התובעים לנתבע, וגם זאת לעניין סילוק היד בלבד ולא לגבי שאלת בעלות התובעים בקרקע כשלעצמה (ראו: ע"א 476/88‏ אשתר‎ ‎נ' נפתלי, פ''ד מה(2) 749 (1991)). כפי שמודים התובעים עצמם, טענותיו של המבקש לזכויות בקרקע תוספנה לעמוד לו כלפי התובעים וכלפי אחרים, והוא לא ייפגע מאי צירופו להליך. המבקש אף אינו בעל דין דרוש, שכן לצורך ההכרעה בשאלת סילוק היד שביחסי התובעים והנתבע די בהיותם של אלה צדדים להליך (וראו ההחלטה שאליה הפנו התובעים בת"א (שלום צפת) 16826-10-14 עזבון אלספדי ז"ל נ' שקיר (15.1.2015), שניתנה במקרה דומה, ושהאמור בה מקובל עלי). גם השלב המתקדם יחסית שבו מצוי ההליך, והמשמעות של קבלת הבקשה לעניין זה, תומכים בדחייתה.