ת"א 31549-04-14 מחמוד סלמאן ואח' נ' לנדסברג ואח'

לפנייבקשה מטעם הנתבעת 4 (להלן: המדינה) לחייב את התובע בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאותיה בהליך שבכותרת, וזאת לפיתקנה 519(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:תקנות סדר הדין האזרחיאו: התקנות).

רקע

1.התובע הוא תושב פרעתא, יישוב פלסטיני הממוקם בסמוך לחוות גלעד בשומרון. ביום 19.11.13 התרחש בפרעתא מעשה הצתה פלילי בעל אופי לאומני, שכונה בשם: "תג מחיר". שני רכבים שבבעלות משפחת התובע (משאית ורכב פרטי) הוצתו ונשרפו, ורוססו כתובות של הסמל מגן דוד בשטח ביתו של התובע. כתוצאה ממעשים אלה, הרכב הפרטי הושבת לחלוטין, ולמשאית נגרמו נזקים קשים.

כחודשיים לפני הגשת התביעה בהליך שבכותרת, הועמדו הנתבעים 1-3 לדין פלילי בגין המעשים האמורים בבית-המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 8751-02-14ות"פ 8718-02-14).מספר חודשים לאחר הגשת ההליך שבכותרת, שלושת הנתבעים הודו בביצוע המעשים האמורים במסגרת ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגדם, והם הורשעו לפי הודאותיהם בעבירות שיוחסו להם. על כל הנתבעים נגזרו עונשי מאסר בפועל ועל-תנאי, והם חויבו במסגרת גזרי-דינם בתשלום פיצוי לתובע בגין אותם מעשים בסך 15,000 ₪ כל אחד.

2.ההליך שלפניי הוא תביעה אזרחית-כספית מטעם התובע על-סך 135,050 ₪, בגין מלוא הנזקים שנטען כי נגרמו לתובע באירוע הנדון. התביעה הופנתה כנגד הנתבעים 1-3 (יוער כי הנתבעים 2-3 לא התגוננו בהליך זה, וניתן נגדם פסק-דין חלקי. התביעה מוסיפה להתנהל כנגד הנתבע 1 שהתגונן). בנוסף, התביעה הופנתה כנגד מדינת ישראל שהיא אשר הגישה את הבקשה שלפניי. בהקשר זה, טען התובע בכתב-התביעה כי המדינה וכוחות הביטחוןיכלו לדעת ו/או לצפות כי תתבצע פעולת "תג מחיר" ביישוב פרעתא, וכי הנתבעים 1-3 מהווים סכנה ממשית לאוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לפי הנטען, המדינה התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על הנתבעים 1-3 ואפשרה להם במעשיה ובמחדליה לבצע את המעשים הפליליים.

3.בכתב-הגנתה טענה המדינה כי היא אינה אחראית למעשים נשוא כתב-התביעה, לא מכוח אחריות ישירה ולא מכוח אחריות שילוחית. צוין כי אין מחלוקת שהמדינה אינה המזיקה של התובע, והיא אינה שולחתם של הנתבעים 1-3. נטען כי עובר לאירוע נשוא התביעה, לא היה מידע קונקרטי אודות כוונות של גורם כלשהו לבצע פעולות ונדליזם כלפי התובע בפרט, וכלפי האוכלוסייה הפלסטינית באזור האירוע בכלל. הובהר כי המדינה אינה יכולה להגן על כל אדם מפני נזק לגופו ולרכושו תמיד ובכל מקום, ואין ביכולתה לחזות ולצפות מראש את כל המעשים הפליליים. כך בכלל, וכך בוודאי בהעדר מידע קונקרטי מבעוד מועד. עוד נטען כי מאמציה של המדינה הם שהביאו לאחר מעשה לאיתור הנתבעים 1-3, ולהעמדתם לדין פלילי. בהתחשב בכל אלה, נטען כי לא מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות ו/או יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה, ובין היתר לא מתקיימת התרשלות מצד המדינה ולא מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשה או מחדל המיוחס למדינה לבין הנזקים שנגרמו לתובע. לפיכך, טענה המדינה כי היה על התובע להגיש תביעתו כנגד הנתבעים 1-3 בלבד, ולא היה מקום להגיש את התביעה גם כנגדה.

4.יוער כי המדינה הגישה את בקשתה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה ביום 3.1.2017, ובסמוך לאחר מכן הוגשה תגובה ותשובה ביחס לאותה בקשה. עם זאת, בהחלטתי מיום 25.1.2017 ראיתי לקבוע כי מאחר שבקשת המדינה הוגשה מלכתחילה ללא תצהיר על-אף שהיא כללה גם טענות עובדתיות, יוגשו תחילה תצהירי עדות ראשית בתיק, ואז תישקל בקשת המדינה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לטובתה, אם וככל שהיא תעמוד על כך. לאחר שהמדינה הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, היא ביקשה להכריע בבקשתה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך. התובע הגיש תגובה משלימה מטעמו, וכעת בשלה העת להכרעה.

טענות הצדדים ביחס לבקשה שלפניי

5.לטענת המדינה, סיכויי התביעה כנגדה נמוכים ואף קלושים, הן נוכח הנימוקים שפורטו בכתב ההגנה כמפורט בפסקה 3 לעיל, והן מאחר שבתצהיר עדות ראשית של רפ"ק שי דא-קוסטה מטעם המדינה, הוצהר כי לא היה בידי המדינה מידע גלוי או סמוי על כוונה של גורם כלשהו לבצע פעולות ונדליזם באזור האירוע נשוא התביעה. עוד הוצהר כי לפני האירוע נשוא התביעה, לא היה בידי מפלג פשיעה לאומנית מידע שהצדיק פיקוח צמוד בעניינם של הנתבעים 1-3, ואף לא הייתה תשתית עובדתית וראייתית מספקת מבחינת רמת המסוכנות שנשקפה מהנתבעים 1-3 עובר לאירוע, כדי לנקוט כלפיהם באמצעים כדוגמת הגבלת תנועה או הרחקה ממקום האירוע. ב"כ המדינה הוסיף וטען כי התובע הנו תושב חוץ שאין בידו להצביע על נכסים בישראל והוא נמנע מהצגת נתונים לגבי יכולתו הכלכלית. בהתחשב בכך, טענה המדינה כי יקשה עליה להיפרע מהתובע אם תידחה התביעה כנגדה, ובהתאם לכך עתרה לחייב את התובע בהפקדת ערובה הניתנת למימוש בישראל, וזאת בשיעור ראלי להבטחת הוצאותיה בהליך.

6.מנגד, התובע טען בתגובותיו כי סיכויי התביעה כנגד המדינה טובים, בין היתר מאחר שהנתבעים 1-3 היו מוכרים לרשויות אכיפת החוק קודם לאירוע נשוא התביעה. אחד מהם היה עריק מצה"ל, ואחד אחר הפר בעבר תנאי שחרור מגבילים ממעצר שהוטלו עליו, ולכן נטען כי היה על המדינה לפקח עליהם, דבר שלפי הנטען היה יכול למנוע את האירוע. בנוסף, טען התובע כי יריעת המחלוקת בינו לבין המדינה מצומצמת יחסית, ועל כן ניהול התביעה כנגד המדינה לא ידרוש ממנה להשקיע הוצאות מרובות. עוד נטען כי מצבו הכלכלי של התובע טוב. בנוסף, ביקש ב"כ התובע לאבחן פסיקה אליה הפנתה המדינה בבקשתה, מנסיבות המקרה דנן. בהתחשב בכל אלה, נטען כי אין לחייב את התובע בהפקדת ערובה, ולחלופין יש להסתפק בערובה בשיעור מינימאלי, ו/או לאפשר לתובע להמציא ערב צד שלישי אזרח ישראל חלף הפקדת ערובה.