ת"א 30799-03-16

מונחת בפני בקשת המוסד לביטוח לאומי לצרפו כתובע נוסף בתביעה.

לטענת המבקש הוא עתיד לשלם לתובעת (המשיבה 1) עקב התאונה מיום 21/1/2010 סכום המוערך על-ידו בכ- 250,000 ₪.

לטענת המבקש, הוא בעל דין דרוש להליך שכן ברצונו לגבות מידי הנתבעים את הסכום אותו הוא עתיד לשלם לתובעת, וכי במסגרת התביעה תידון ממילא שאלת ניכוי הסכומים ששולמו ושישולמו על ידו, ועל כן אין הצדקה לפצל את ההליך לתביעה נוספת שתוגש על ידו.

התובעת מסכימה לצירוף המבקש כתובע נוסף, וזאת בלבד שהדבר לא יביא לעיכוב התביעה.

הנתבעים 2-4 (המשיבים 3-5) מסרבים לצירוף המבקש, כאשר לשיטתם תביעתו עתידה להתיישן ביום 21/1/2017 ולוקה בשיהוי ניכר.

לאחר עיון בטענות הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה.

בקשה זו הוגשה בשיהוי ניכר, כחודש בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות, כך על-פי הנטען, מבלי שניתן כל הסדר לשיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה.

לא זו אף זו, המבקש, אשר שקט על שמריו עד שלפתע נזכר להגיש את בקשתו חודש לפני תום תקופת ההתיישנות, באופן שהעמיד את הצדדים בלוח זמנים צפוף, הוסיף על כך דרישה במפגיע כי גם בית המשפט יירתם לעזרתו וייתן החלטתו בטרם תסתיים תקופת ההתיישנות. אין זו התנהגות ראויה, ובפרט כאשר היא באה מגוף ציבורי. אין לצפות מבית המשפט, כי עתה יניח בצד את ההליכים המטופלים על-ידו, רק בשל העובדה שהמבקש נטל את זמנו בידו.

לכאורה, באמור לעיל, היה די כדי להביא לדחיית הבקשה, אלא שבשים לב לעובדה שתביעת המבקש עתידה להתיישן בעוד יומיים, יהיה זה בלתי מידתי לדחות את הבקשה, ולשיהוי הניכר והעמדת בית המשפט בלוח זמנים קצר ניתן לתת ביטוי באמצעות פסיקת הוצאות.