הובלות אלנבאלי בע"מ נ' חביב ואח'

בפני תביעה של מעסיקה, חברת הובלות אלנבאלי, שאחד הנהגים המועסקים על ידה הורשע בגניבה ממנה. התובעת דורשת כי הנתבע 1 יפצה אותה במלוא שווי הגניבה בגינה הורשע.יחד עם הנתבע 1 הגישה התובעת תביעה גם כנגד נתבעת נוספת, שעל-פי הנטען שיתפה עמו פעולה – במודע או תוך עצימת עיניים – ורכשה מהעובד את הסחורה הגנובה. בסך הכל דורשת התובעת פיצוי כספי בסכום של 615,077 ₪.

העובדות הרלוונטיות :

1. התובעת, חברת הובלות אלנבאלי בע"מ ח.פ. 512418948 (להלן: "התובעת" או "אלנבאלי") היא חברה העוסקת בהובלת חומרי בניין.

    

2. הנתבע 1, מר אברהם חביב (להלן: "הנתבע" או "אבי"), הועסק אצל התובעת כנהג משאית במשך כ-8 שנים. במסגרת עבודתו הוביל הנתבע חומרי בניין שונים, ממחצבות עמן עובדת התובעת אל לקוחותיה.

    

3. הנתבעת 2, חברת א.ב. אליאב בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "אליאב"), עוסקת במכירת חומרי בניין.

    

4. ב-12.8.09 התגלה לתובעת, בעקבות שיחת טלפון אנונימית, שחומרי בניין שנפרקו ממשאית שלה נמכרו במחיר הפסד. הדבר עורר את חשדה של התובעת שהחלה בבדק בית תוך חשש למעשי מרמה וגניבה בחברה.

    

5. כחלק מהבדיקה נבדקו דוחות ה-GPS (איתוראן) של הנתבע 1. הדוחות הצביעו על כך שמעת לעת נהג אבי לנתק את מכשיר ה-GPS לכמה שעות. לטענת התובעת בזמן שמכשיר ה-GPS היה מנותק, ביצע אבי את מעשי הגניבה באופן הבא: נסע אל המחצבות, העמיס את החומר עבורו שילמה התובעת, פרק אותו אצל הנתבעת לאחר שזו שילמה לו מחיר שנמוך באופן משמעותי ממחיר השוק.

    

6. בהמשך פנה נציג התובעת אל המחצבות העובדות עמה וביקש לקבל דיווח על רכבי אלנבאלי שהעמיסו חומר במחצבות אלו ביום ה-12.8.09(היום בו התקבלה שיחת הטלפון האנונימית). הבירור העלה שבאותו היום בשעה 17:52 נכנסה למחצבה המשאית של אבי והעמיסה חומר מסוג "עדש". מכשיר ה-GPS של אבי היה מנותק באותו הזמן.

    

7. בעקבות הגילויים הללו זימנה התובעת את אבי לשיחה. במהלך השיחה הודה אבי בגניבה אך טען שהייתה זו מעידה חד פעמית. לאחר שהתברר לתובעת שלא מדובר במעידה חד פעמית פוטר אבי מהחברה. יש לציין כי מעשים אלו היו תוך שיתוף פעולה עם מי ממנהלי החשבונות של התובעת, שאישר את התשלומים שהתובעת העבירה לידי המחצבות.

    

8. התובעת הגישה נגד אבי תלונה במשטרה ותביעה בבית הדין לעבודה לשלילת פיצויי פיטורים. אבי הגיש לבית הדין לעבודה תביעה שכנגד לקבלת זכויות סוציאליות המגיעות לו כעובד.

    

9. כנגד הנתבע 1 הוגש כתב אישום ובמסגרת הסכם הטיעון הוא הודה בכתב אישום מתוקן ומרוכך. על פי כתב האישום המתוקן הורשע אבי במעשי העבירה המתוארים כך:

    

   "4. במהלך שנות עבודתו בחברה ניצל הנאשם את תפקידו, ופיתח שיטה באמצעותה הצליח לגנוב מטענים שלמים של חומרי בנייה, אותם היה מוכר ללקוחות שונים, ומשלשל את תמורתם לכיסו.

   5. שיטת הפעולה של הנאשם הייתה כדלקמן:

   • הנאשם שהצליח לאתר את מיקום מכשיר ה-GPS, נהג לנתק את המכשיר על מנת שלא ניתן יהיה להתחקות אחר צעדיו.

   • לאחר מכן היה הנאשם נוסע אל אחת המחצבות, מעמיס על המשאית מטען, כשהוא מחייב את החברה עבור עלות המטען ע"י מילוי פיקטיבי של "טופס הזמנה" של החברה, באופן הנחזה להיות במסגרת שגרת עבודתו של הנאשם בשירות החברה.

   • הנאשם היה מתנהל, בכזב, מול האחראי במחצבה כאילו מדובר במטען שעליו להסיע בשגרת עבודתו בחברה, והיה מקבל "תעודת משלוח" בהתאם לכך.

   • הנאשם הוביל את המטען אל בעלי עסק למכירת חומרי בנייה, אצלם היה פורק את המטען ומקבל עבורו תשלום במזומן.

     בתום המכירה, ולאחר שהגיע בנסיעה אל אתר הנמצא במיקום הגיאוגרפי בו היה אמור להימצא באותו יום, היה הנאשם מחבר מחדש את מכשיר ה-GPS.

     6. ...

     7. ...

     8. הנאשם חזר על מעשיו אלו עשרות פעמים במהלך שנת 2009. במרבית המקרים ביצע הנאשם את מעשי הגניבה בתום יום העבודה, ולעיתים אף במהלך יום העבודה. השווי הכולל של מעשי הגניבה מוערך בכ-150,000 ₪.

     9. מעשיו של הנאשם פסקו רק לאחר שאלמוני התקשר בתחילת אוגוסט 2009 למשרדי החברה ודיווח כי הבחין במשאית פורקת חצץ, במחיר שהוא מחצית המחיר המקובל בשוק. בעקבות מידע זה נפתחה חקירה שהובילה לפיטוריו של הנאשם מהחברה.

      

10. גם בית הדין לעבודה קיבל את התביעה של התובעת, וקבע שהנתבע 1 אכן גנב מהמעסיקה שלו , ועל כן נשללו ממנו פיצויי הפיטורים. מנגד בית הדין קיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהגיש אבי, וחייב את התובעת לשלם לאבי סך של כ-117,000 ₪ בגין זכויות סוציאליות שונות. סכום זה הופקד במסגרת ההליך שלפני בקופת בית המשפט, והתובעת הטילה עליו עיקול. ביום 25.5.14 ביקש אבי להעביר את הסכום המעוקל לידי התובעת. בקשתו התקבלה וביום 29.5.14 הוריתי לעשות כן.

    טענות התובעת

11. התובעת טוענת שיש לחייב את אבי במלוא סכום התביעה לאור הודאתו במעשי הגניבה. בהיבט העובדתי-ראייתי מבססת התובעת את סכום התביעה על דוחות ה-GPS, הצלבות שביצעה בין הדוחות ובין תעודות שקילה/הזמנה ותחשיבים שערכה. כל אלו הובילו אותה לסכום הנתבע.

     

12. עוד טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת 2 ביחד ולחוד עם אבי מכיוון שהיא ידעה, או שהיה עליה לדעת, שהסחורה שהיא קונה ממנו היא סחורה גנובה. כמו-כן היה על הנתבעת לדעת שהסחורה נגנבה מהתובעת מכיוון שהנתבע הוביל אותה במשאית ועליה מתנוסס כיתוב גדול ובולט של "הובלות אלנבאלי".

13.  

14. אציין כבר עתה שהתובעת לא חשפה את התחשיבים עליהם היא מתבססת בכתב התביעה, אלא רק צירפה לתצהירים שהוגשו מטעמה דו"חות שונים שבית המשפט נדרש להצליב ביניהם כדי להתחקות אחר כוונתה של התובעת.

    טענות הנתבע 1:

15. הנתבע 1 טוען שמכר לנתבעת עדש וחול ים מספר פעמים בודדות. כל משלוח נמכר ב-1,200 ₪. את חול הים העמיס אבי לטענתו, מחוף ימה של אשדוד ולא ממחצבות שהתובעת עובדת עמ, ולכן לא מדובר בסחורה שנגנבה מהתובעת, התובעת לא שילמה עליה ולא חויבה בגינה במאום.

16. אשר להרשעתו בגניבה מהתובעת – אבי טוען שהיה זה במסגרת הסדר טיעון, ושהוא החליט משיקולים של תועלת להודות בהסדר הטיעון למרות שאינו משקף את המציאות נכונה.

     

17. הנתבע 1 טוען כי הנתבעת 2 הייתה שותפה מלאה למעשיו של הנתבע ואף שידלה אותו למכור לה עוד ועוד. משה ארביב, עובד של הנתבעת ואבא של הבעלים שלה, הודה שרכש סחורה מהנתבע גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו לפני בית המשפט.

     

18. אשר להיקף התביעה ולסכום הנתבע – הנתבע טוען שמדובר בהיקף נמוך בהרבה שכן נעשו מכירות בודדות בלבד. התובעת מבססת את סכום התביעה על דו"חות ה-GPS ומניחה שבכל פעם שמכשיר ה-GPS נותק נעשתה גניבה. אך בפועל פעמים רבות ניתק הנתבע את ה-GPS מכיוון שניהל רומן מחוץ לנישואים והוא לא רצה שהדבר יתגלה ועקבותיו ירשמו ב-GPS.

    מה גם שחלק מהדו"חות מתייחסים בכלל לרכב אחר, ולא לזה שבשליטת הנתבע.

     

19. הנתבע מציין שבמסגרת ההליך הפלילי הוטל עליו לשלם לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ בכך שילם הנתבע את חלק, וככל שיש לפסוק לתובעת סכום נוסף הרי שיש להטיל זאת על הנתבעת שהייתה כאמור שותפה מלאה למעשים.

     

20. ראוי לציין כי בכתב הגנתו, שהוגש עוד בטרם הוגש כתב האישום נגדו, הכחיש הנתבע את המעשים באופן גורף וטען שהתביעה הוגשה על רקע סכסוך שהתגלע בינו ובין התובעת בשל דרישתו לקבלת תנאים סוציאליים כאלה ואחרים. עוד ראוי לציין שבכתב ההגנה לא נטענה טענה לגבי חלקה ומעורבותה הרבה של הנתבעת במעשים (שממילא הוכחשו בכתב ההגנה), וכל טענות אלה נטענו בתצהיר ובסיכומים.

    טענות הנתבעת:

21. הנתבעת מודה בכך שמר משה ארביב, אביו של מנהל הנתבעת, קנה מאבי חול ים בכמה הזדמנויות בודדות, אך לא יותר מ-10 פעמים לשיטת הנתבעת.

     

22. משה ארביב העיד שהוא לא רכש את הסחורה עבור הנתבעת אלא תיווך בין אבי ובין קבלנים שונים. מחיר כל משלוח היה כ-1,000 ₪ לכל היותר.

    עדותו של משה ארביב, שניתנה בכמה הזדמנויות שונות (בחקירתו במשטרה, בתצהיר ובחקירתו הנגדית לפני בית המשפט) ובניגוד לאינטרס שלו, הייתה סדורה, עקבית וקוהרנטית ויש לתת בה אמון רב, לקבלה ולקבוע שהסחורה לא נמכרה לנתבעת אלא לקבלנים שונים בתיווכו של משה ארביב, וגם זאת בהיקף מצומצם בלבד.

23. דו"חות ה-GPS שהוגשו כראיה מרכזית מטעם התובעת אינם מצביעים על מקום מושבה של הנתבעת כמקום המכירה, ולכן אינם מסייעים בהוכחת התביעה כנגד הנתבעת. כמו-כן בסמיכות למקום מושבה של הנתבעת ישנם עסקים נוספים העוסקים בממכר חומרי בניין ועל כן גם אם דו"חות ה-GPS היו מצביעים על הימצאות המשאית של אבי באזור, אין בכך כדי להצביע על הנתבעת דווקא ויתכן שאבי מכר סחורה גנובה לשכנים של הנתבעת.

24. הנתבעת מצביעה על כך שישנה מחלוקת לגבי המחיר ששולם לנתבע וכן ישנה מחלוקת לגבי מחיר השוק של הסחורה. אציין שהנתבעת איננה טוענת למחיר מסוים אלא רק מעוררת מחלוקת בעניין וטוענת שהדברים לא הוכחו על-ידי התובעת.

25. בנוגע לנתבע 1, הנתבעת 2 מצביעה על סתירות, גרסאות שונות ומתפתחות שסיפק לאירועים הרלוונטיים במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו (ההליך הפלילי, ההליך בבית הדין לעבודה והליך זה). הגרסה שסיפר הנתבע בנוגע למכירת חומר מסוג "עדש" לנתבעת כמו גם גרסתו בנוגע למעורבותה של הנתבעת במעשי הגניבה מהווה הרחבת חזית אסורה שכן היא לא נזכרה בכתב ההגנה כלל (וגם לא בהליכים הקודמים כאמור לעיל) ועלתה לראשונה בתצהיר של הנתבע ולא קודם לכן.

    לנתבע עבר פלילי משמעותי והוא מצוי בחובות כבדים. בהיותו בעל דין מעוניין בתוצאות ההליך יש להתייחס לדבריו בעירבון מוגבל.

    דיון והכרעה :

26. במסגרת הדיון שלהלן אדון ואכריע בשאלה מה היקף הסחורה שנגנבה מהתובעת והאם יש להטיל גם על הנתבעת – אליאב – אחריות לכך.

    הנחת המוצא של הדיון שלהלן היא שאבי אמנם גנב סחורה מהתובעת ושהוא אחראי כלפיה.

    לצד זאת אבחן את השפעת ההליך הפלילי, ובפרט הפיצוי שנפסק לטובת התובעת במסגרתו, על החובה שיש להטיל על אבי לפצות את התובעת במסגרת ההליך דנן.

    היקף הגניבה

27. בהקשר זה הוצגו מספר גרסאות:

    • גרסת התובעת לפיה נגנבה סחורה בשווי כולל של כ-615,000 ₪.

    • גרסת הנתבעת לפיה מדובר ב-10 עסקאות לכל היותר ובמחיר של כ-1,000 ₪ לכל עסקה, כלומר כ-10,000 ₪ לכל היותר.

    • גרסתו של אבי, הנתבע, בהליך הפלילי שם הודה בגניבה של 150,000 ₪.

    • גרסתו של אבי בהליך כאן לגניבה בהיקף נמוך בהרבה מ-150,000 ₪, לא נקב בסכום מסוים אך בכתבי טענותיו טען לעסקאות בודדות וכן טען שחלק מהסחורה שמכר כלל לא נגנבה מהתובעת אלא מחוף ימה של אשדוד.

    •  

28. ראשית אסיר את המכשול הראשון מהדרך, זה הטמון בגרסאותיו הסותרות של אבי בהליך שלפני ובהליך הפלילי, ואומר שקיים נגד אבי השתק שיפוטי. משמעות הדבר היא שאבי לא יכול לטעון טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים שונים. משהודה אבי במסגרת ההליך הפלילי בכך שגנב 150,000 ₪ מהתובעת הוא מושתק מלטעון כעת עובדות שונות וסותרות. גם אם אמנם השיקולים שעמדו בבסיס הודאתו של אבי בהליך הפלילי לא היו שיקולים של חשיפת האמת אלא שיקולים של תועלת אישית, עדיין ההשתק השיפוטי בעינו עומד (ר' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 204 (מהדורה 12, 2015) וההפניות הנזכרות שם; ע"א 9705/11 ליאורה גלט ברקוביץ נ' ברוך קרא [פורסם בנבו] (21.10.14)).

29. סימן ז' לפקודת הראיות מתייחס לפסק דין מרשיע במשפט פלילי וקובע כך:

    42א.(א)הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

    ....

    ....

    42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א (פסק דין מרשיע – הערה שלי), לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

    אבי לא ביקש, וממילא גם לא קיבל, רשות לסתור את פסק הדין המרשיע אותו בגניבת 150,000 ₪ מהתובעת. לאור האמור הנחת המוצא היא שאבי גנב מהתובעת לפחות 150,000 ₪, כפי שהודה בהליך הפלילי וכפי שנקבע שם על-פי הודאתו.

30. כעת נשאלת השאלה האם הוכח שאבי גנב בסכום גבוה יותר. בבחינת שאלה זו יש לשים לב לכך שאמנם ההליך שלפני הוא הליך אזרחי שנטל ההוכחה בו הוא מאזן ההסתברויות אך מכיוון שמדובר בטענה בעלת אופי פלילי הרי שנטל ההוכחה המוטל על התובעת הוא מוגבר, גם אם אינו מגיע כדי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מו(1) 589 (1986); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי ס' 5 לפסק דינה של כב' הש' שטרסברג-כהן וההפניות הנזכרות שם [פורסם בנבו] (17.7.03); ת"א (מח'-חי') 461/03 קנקדו בע"מ נ' גילה אבן-פז 31 [פורסם בנבו] (1.7.15)).

31. הראיה העיקרית של התובעת להוכחת היקף הגניבה היא דו"חות ה-GPS שהציגה. התובעת הגישה שִׁבְעָה קלסרים ובהם פלטי דו"חות ממכשיר ה-GPS המותקן ברכבו של אבי. כאמור התובעת ביקשה להראות באמצעות הדו"חות שאבי היה נוהג לנתק את מכשיר ה-GPS ושבזמן שהמכשיר היה מנותק הוא ביצע את מעשי הגניבה.

    התובעת לא סימנה על-גבי הדו"חות – המחזיקים מאות עמודים – את המועדים בהם ניתק אבי את המכשיר, וגם לא הפנתה באופן ברור לתעודות שקילה מהמחצבות המעידות על כך שבדיוק בזמן שנותק המכשיר נכנס אבי למחצבה ולקח סחורה.

    עם זאת אציין שלדו"חות ה-GPS נלוו סיכומים חודשיים שכותרתם "דוח הובלות לא חוקי לאבי חביב" שנערך על מי מטעם התובעת (ככל הנראה מר סוויטי נעים). ברור שדוחות אלה נערכו לצורך ההליך דנן והם אינם נערכים במסגרת מהלך עסקיה הרגיל של התובעת כך שהם אינם מהווים רשומה מוסדית. עם זאת מר סוויטי נחקר ולכן ניתן לקבלם כראיה. לדוחות אלה אתייחס בהמשך הדברים.

32. כמו-כן לתצהירו של מר סוויטי נעים צורף גם דו"ח (נספח 3 לתצהיר) המרכז לכאורה תעודות שקילה של משלוחים ממחצבות שונות, החל מאוגוסט 2008 ועד אוגוסט 2009 (להלן: "דו"ח המשלוחים").

    לא ברור מי ערך את הדו"ח הזה אך ברור שאף הוא נערך לצורך התביעה הזו ולא במהלך העסקים הרגיל של התובעת כך שאינו מהווה רשומה מוסדית. לצורך העניין אני מניחה שגם הדו"ח הזה נערך על-ידי מר סוויטי.

33. השוואה של סכום התביעה וסך כל מחיר המשלוחים המפורטים בדו"ח המשלוחים מצביעה על כך שלשיטת התובעת כל המשלוחים הכלולים בדו"ח הזה הם גנובים.

    אלא שלפחות בכל הנוגע למשלוחים שבין החודשים אוגוסט 2008 לדצמבר 2008 לא ניתן ללמוד מהדו"ח דבר שכן דו"חות ה-GPS שהוצגו הם רק החל מחודש דצמבר 2008 ואילו בדו"ח המשלוחים כלולים משלוחים החל מאוגוסט 2008, כך שבפרק הזמן הזה אין חפיפה בין הדוחות ולא ניתן להצליב בין מועדי המשלוח ובין ה-GPS, כאשר אפילו לשיטת התובעת רק שני הנתונים יחד יכולים להוכיח את מעשי הגניבה.

    אציין שמשלוחים אלו שבין 8/2008 ל-12/2008 מסתכמים בסך של כ-82,000₪ שלא הוכח לגביהם מעשה הגניבה.

34. אוסיף ואומר כי עיון בדו"ח המשלוחים מעיד על כך שכל סכום התביעה הוא שגוי שכן הוא מבוסס על טעות סופר שנפלה בדו"ח המשלוחים והולידה טעות חישובית קריטית.

    הדו"ח מלמד שבכל פעם הועמסה סחורה במחיר של כ-3,000 ₪ בממוצע, בהתאם לכמות שתוארה בדו"ח ביחידת מידה לא מאוד ברורה. אציין שהצלבה של הכמויות המתוארות בדו"ח עם תעודות השקילה מלמדת שככל הנראה מדובר בקילוגרמים שנרשמו בדו"ח בצורה לא תקינה עם "מקף" ( - ) במקום "פסיק" ( , ) (43-980 במקום 43,980, למשל).

    ניתן לראות שבשורה 97 לדו"ח, המתארת משלוח של "עדש" שנאסף ממחצבת שפיר ביום 21.5.09 בכמות של 42,100 ק"ג, המחיר שנרשם הוא 231505 ₪, ובמילים: מאתיים שלושים ואחד אלף חמש מאות וחמש. למשלוח אחד. כבר על פניו ברור שהייתה כאן טעות ושהנקודה העשרונית נשכחה שכן אפילו לשיטת התובעת כל משלוח נמכר על-ידי אבי בכ-1,000 ₪ ומחיר זה הוא כחצי ממחיר העלות של החומר. לכן ברור ומובן ששום משלוח לא עלה במחצבה למעלה מ-200,000 ₪. אם אכן היה מועמס משלוח כזה הרי שהוא לבדו היה צריך להדליק אצל התובעת נורה אדומה. מה גם שספק אם משאית אחת יכולה להכיל משלוח בהיקף כזה.

35. כדי להבהיר שמדובר בטעות סופר, שהובילה לטעות חישובית קריטית, אצביע על כך שמחירם של משלוחים דומים של חומר מסוג "עדש" בכמות דומה במקומות שונים באותו הדו"ח עצמו היו כ-1% מהמחיר של המשלוח המתואר לעיל.

    כך למשל בשורה מס' 1, המתארת משלוח של "עדש" ממחצבת שפיר ביום 5.8.08 – כ-9 חודשים קודם לכן – בכמות של 42,450 ק"ג, המחיר הרשום הוא 2334.75 ₪.

    כך גם בשורה מס' 91, המתארת משלוח של "עדש" ממחצבת שפיר ביום 14.5.09 (כלומר כשבוע לפני המשלוח בו נפלה טעות סופר) בכמות של 42,300 ק"ג (כמות קרובה למדי לכמות המתוארת בשורה 97 השגויה) המחיר שנרשם הוא 2326.5 ₪.

    ואמנם, אילו נרשמה הנקודה העשרונית במקומה הרי שהמחיר של המשלוח המתואר בשורה 97 צריך היה להיות לכל היותר 2315.05 ₪. שזה מחיר סביר ומתאים לשאר המחירים הכלולים בדו"ח שהתובעת עצמה ערכה. המחיר שהתובעת רשמה ושעליו ביססה את סכום התביעה גדול פי 100 מהמחיר הנכון לכאורה.

36. לאור כל האמור אני קובעת שלא ניתן לקבוע ממצא כלשהו על-סמך דו"ח המשלוחים ובכך נשמטה הבסיס לראיה מהותית ומרכזית מבחינת התובעת. הטעות הזו היא רק טעות אחת שניתן היה לאתר בנקל והיא מעידה על כך שהדו"ח בלתי מהימן ולא ניתן לסמוך עליו ואין לדעת אם לא כלולות בו טעויות נוספות.

37. זאת ועוד, גם עיון והצלבה של הסיכומים החודשיים שנלוו לדו"חות ה-GPS (ר' ס' 33 לעיל) עם דו"ח המשלוחים מעיד על כך שדו"ח המשלוחים אינו מהווה ראיה לסכום התביעה ולהיקף הגניבה.

    כך למשל, הסיכום החודשי לחודש 12/2008 הנלווה לדו"חות ה-GPS מצביע על שני מעשי גניבה לכאורה. כך לשיטת התובעת עצמה שערכה את אותו סיכום חודשי. האחד מיום 9.12.08 והשני מיום 22.12.08. לעומת זאת דו"ח המשלוחים מפרט 10 משלוחים וכולם כלולים בסכום התביעה כאילו היו כולם גנובים.

    לאחר מכן יש קפיצה היישר אל חודש 2/2009. אין פירוט של דו"ח ה-GPS מחודש ינואר 2009. למרות זאת בדו"ח המשלוחים מפורטים 15 משלוחים מינואר 2009, בסכום כולל של כ-39,000 ₪ שהתובעת מבקשת לראות בהם כגנובים למרות שלא הוצגו דו"חות ה-GPS לחודש זה, וחמור מכך – לא הוצגו תעודות השקילה.

    כך גם בחודש פברואר 2009 דו"ח המשלוחים מציג 8 משלוחים (גנובים לכאורה) אך הפירוט הנלווה לדו"חות ה-GPS מצביע על 6 ניתוקים בלבד של המכשיר.

38. נוכח כל האמור הרי שאני קובעת כי ראיות התובעת סותרות את עצמן ובלתי מהימנות, ולא מצאתי מקום להמשיך ולפרט את הסתירות והיעדר ההתאמה בין הדו"חות השונים לתעודות השקילה וכו'.

39. למעלה מן הצורך אומר שגם אלמלא אותה טעות סופר וגם אם אכן הוכחו מועדי ניתוק המכשיר ותעודות השקילה היו מעידות על כך שאמנם בזמן הניתוק ביקר אבי במחצבה, עדיין לא היה בכך כדי להוכיח בהכרח שסחורה זו נגנבה. כדי להשלים את התמונה היה על התובעת להראות שהסחורה הרשומה בתעודות השקילה לא הגיעה אל יעדה (היעד נרשם בתעודת השקילה), או שלא הוזמנה על ידה, או שלא הגיעה אל התובעת, או שלא היה לתובעת צורך בסחורה זו בנקודת הזמן המסוימת וכד'.

40. לאור כל האמור אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את מלוא תביעתה. מנגד על סמך הודאתו של אבי בהליך הפלילי – שהיא הודאת בעל דין שעליה נאמר "כמאה עדים דמי" (מסכת גיטין, מ', ב') – אני קובעת שאבי גנב מהתובעת 150,000 ₪.

    אחריותה של הנתבעת 2:

41. צודקת הנתבעת בטענתה שדו"חות ה-GPS אינם יכולים להוכיח את התביעה נגדה. על-פי הנטען הנתבע ביצע את מעשיו בזמן שמכשיר ה-GPS היה מנותק ודו"חות ה-GPS נועדו רק להצביע על ניתוק יזום של המכשיר. ממילא הדו"חות אינם יכולים להצביע על מקום המכירה שנעשתה – על-פי הנטען – בזמן שהמכשיר היה מנותק.

42. זאת ועוד, אני מקבלת גם את טענת הנתבעת, שגם אם המכשיר היה מצביע על הימצאות המשאית של אבי בקרבת מקום סמוך למקום מושבה, עדיין אין זה מצביע בהכרח על מכירת סחורה גנובה לנתבעת ודווקא לה.

43. לצד זאת אציין שאין מחלוקת שאבי אמנם מכר סחורה למשה ארביב שהוא גם אביו של מנהל הנתבעת אך גם עובד שכיר בנתבעת ומוכר כ"בעל הבית".

    בחקירתו במשטרה העיד אלירן אסולין, שאינו צד לעניין ומהווה עד ניטרלי מבחינה זו, שמשה ארביב הוא בעל הבית בחברה (גם אם לא באופן פורמאלי). כך השיב אלירן אסולין לשאלות החוקר בנוגע לעסקאות שנעשו עם אבי חביב:

    ש. איך שילמתם לו על כל חומר שמכר לכם?

    ת. אני אישית לא זה שמשלם יש בעל בית ששמו משה והוא משלם

    ...

    ש. מי מחליט אצלכם כמה היה צריך לשלם עבור חול ים או עדס?

    ת. הרוב משה ארביב בעל הבית ובמידת הצורך גם אני.

    (עמ' 2 , ש' 20-21, ש' 33-34 לחקירת אסולין במשטרה, צורפה כנספח ז' לתצהיר הנתבע).

    לעומתו, משה ארביב ובנו, אבי ארביב – מנהל הנתבעת – ניסו למזער את חלקו של משה בחברה. בכל זאת אבי ארביב העיד במשטרה שמשה (אביו) הוא עובד שכיר בחברה (ר' חקירתו של אבי ארביב מיום 9.8.10, ש' 14-17, נספח ז' לתצהיר הנתבע). ניסיונותיהם של משה ואבי ארביב להרחיק את משה מהעסק עוד יותר במסגרת עדותם לפני רק פוגמת באמינות שלהם.

    על כן אני קובעת שמשה ארביב היה עובד של הנתבעת. גם אם לא היה מנהל באופן פורמאלי הכל ראו בו איש קשר ושלוח של הנתבעת.

44. גרסתה של הנתבעת לפיה משה שימש כמתווך בלבד בעסקאות שבינו ובין אבי, הנתבע, לא הוכחה. מה גם שטענה זו לא סבירה ולא הגיונית, שכן משתמע ממנה כאילו שמשה ארביב פעל בניגוד לאינטרס הכלכלי של בנו (ושל הנתבעת) ומכר לקבלנים סחורה שהנתבעת מוכרת בעצמה ובכך למעשה "התחרה" בנתבעת מבלי שתהיה לכך סיבה הגיונית, בפרט לאור גרסתו של משה ארביב שהוא לא קיבל תמורה בעד ה"תיווך" הזה (ר' תשובת משה ארביב לשאלות בית המשפט בעמ' 35, ש' 25-30 לפרוטוקול הדיון מיום 21.3.17). מכל מקום הנטל להוכחת טענה זו – שהיא בבחינת טענת הודאה והדחה – מוטל על הנתבעת והוא לא הורם על ידה.

    כמו-כן, אלירן אסולין, המשמש כמנהל שכיר בנתבעת, הודה (בחקירתו במשטרה) בכך שאבי מכר לנתבעת סחורה (ר' עמ' 1 ש' 16-17 לחקירתו של אסולין במשטרה).

45. לגבי היקף העסקאות שנעשו בין אבי לנתבעת אני קובעת שהיו אלה מכירות בודדות בלבד. גרסה זו – של מכירות ספורות לנתבעת – חזרה על עצמה כמה פעמים גם מצד אבי וגם מצד הנתבעת בהזדמנויות שונות. יודגש כי גם בכתב האישום מצוין כי הנתבע 1 מכר את הסחורה לבעלי עסקים שונים.

46. משה ארביב טען גם בחקירתו במשטרה וגם בחקירתו הנגדית לפני שרכש מאבי סחורה כ-10 פעמים לכל היותר (ר' עמ' 35, ש' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.3.14, חקירתו הנגדית של משה ארביב; ר' עמ' 1, ש' 16 לחקירתו של משה ארביב במשטרה, נספח ה' לתצהיר הנתבע).

47. הנתבע, לעומת זאת, סיפק לכך גרסאות סותרות:

    בכתב ההגנה (ס' 17) נטען ש: "הנתבע 1 לא שיתף פעולה עם מאן דהוא אלא רק ביצע את עבודתו בשירותי התובעת". כך בתגובה לטענות התובעת בכתב ההגנה לשיתוף הפעולה שבין אבי לנתבעת.

    לאחר מכן, בתצהיר (ס' 15) נטען כך:

    "עובד של הנתבעת 2 בשם "משה ארביב" הודה בפה מלא כי הוא ונציגי הנתבעת 2 רכשו ממני חומרים שונים כגון חול ים וחצץ. בחקירתו במשטרה טען כי אני מכרתי לו פחות מעשר פעמים חול ים. אולם האמת היא שהיו מכירות נוספות מעבר לעשר פעמים והיו גם מכירות של חומרים נוספים מלבד חול ים".

    ולעומת זאת בסיכומים (ס' 6) נטען כך:

    "כאן המקום לציין כי הנתבע יצר קשר עם נציגי הנתבעת לצורך מכירה של חומרי בנייה אולם הוא עשה כן מספר פעמים מצומצם..."

    גם בחקירותיו, הן בבית המשפט והן במשטרה, סיפק אבי גרסאות שונות:

    בחקירתו הנגדית הרחיב אבי את גרסתו (לעומת זו שנטענה בתצהיר שעליו נחקר) וטען כך:

    ש. כמה זמן התמשך הדבר הזה

    ת. שנה וחצי פלוס – 3-4 פעמים בשבוע

    ש. יכולים להגיד בסביבות 600 נגלות

    ת. אני לא יכול להגיד. ה לא 7 או 10.

    (עמ' 10, ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.16)

    ש. עכשיו בעדות שלך אמרת 600 נגלות, אז מה האמת

    ת. לא יודע 600 נגלות אבל שנה וחצי 3-4 פעמים בשבוע

    ש. אז למה לא אמרת בתצהיר שהתובעת מגזימה

    ת. כי רציתי לחפות על עצמי

    שאלת בית משפט – בכמה פעמים רצית להודות בתצהיר

    ת. (העד מהרהר ומהסס) אני לא זוכר

    (עמ' 15, ש' 2631 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.16)

    לעומת זאת, בעימות שנערך במשטרה בין אבי לבין משה ארביב, הציג אבי גרסה ממוזערת יותר והשיב אבי לשאלת החוקר כך:

    שאלה מורלי (החוקר) לאבי חביב: כמה פעמים בשנת 2009 מכרת חול ים למשה ארביב שיושב כאן למולך?

    תשובת חביב: החול היה קשה להשגה. מכרתי 7 עד 8 פעמים.

48. לאור כל האמור אני קובעת שעדותו של אבי בעניין זה בלתי מהימנה.

     

49. מנגד עדותו של משה ארביב בנקודה זו הייתה מהימנה בעיני ואני מוצאת לתת בה אמון ולקבל אותה. על כן אני קובעת שהנתבעת רכשה מאבי סחורה גנובה עשר פעמים. בהקשר זה אשוב ואזכיר שהתובעת כשלה מלהוכיח את העסקאות עצמן והדו"ח שאמור היה לשקף את היקף העסקאות והמכירות הגנובות נמצא לא אמין.

     

50. כמו-כן אני קובעת שהנתבעת ידעה או שהיה עליה לדעת שמדובר בסחורה גנובה. אין מחלוקת שהתמורה שולמה לאבי במזומן בלבד, ללא חשבונית. הנתבעת (באמצעות המנהל שלה) העידה על עצמה שהיא חברה גדולה ומסודרת, ולכן חזקה עליה שהיא יודעת ומבינה את המשמעות של רכישת סחורה במזומן ללא חשבונית במחיר נמוך ממחיר השוק. בהקשר זה גם צודקת התובעת שהיה על הנתבעת לדעת שמדובר בסחורה שנגנבה מהתובעת דווקא שכן היא הובלה במשאית של התובעת הנושאת כיתוב גדול ובולט של "הובלות אלנבאלי". היתממות התובעת בעניין זה איננה במקומה ואינני מקבלת אותה.

51. על כן אני קובעת שעל הנתבעת להשיב לתובעת את שקיבלה ממנה שלא כדין וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

52. המחיר המדויק בו נמכרה הסחורה לנתבעת לא ידוע אך מעדויותיהם של אבי ושל הנתבעת אני למדה שהיה זה במחיר של 800 ₪ עד 1,200 ₪ למשאית. לכן אני קובעת שכל עסקה הייתה בשווי של 1,000 ₪ (ממוצע). לסכום זה יש להוסיף את שווי ההובלה שלא שולמה למעשה (והתובעת נשאה בה בפועל). לא הובאו ראיות בעניין זה אך התובעת טענה שאבי מכר את הסחורה בערך בחצי מחיר והנתבעים לא חלקו על כך. כמו-כן אבי נשאל בחקירתו מה מחיר הסחורה הזו אצל התובעת והשיב שאינו יודע במדויק אבל נדמה לו שעם ההובלה זה בערך 2,000 ₪ (עמ' 10, ש' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 11.5.16) – גרסה המתיישבת עם טענות התובעת כאמור לעיל – שלא נסתרו.

    לכן אני קובעת ששווי כל משלוח שרכשה הנתבעת מאבי הוא 2,000 ₪. על כן על הנתבעת להשיב לתובעת 20,000 ₪ בגין 10 העסקאות הפסולות שעשתה עם הנתבע.

53. אשר לטענה של אבי לקיזוז או ניכוי של הפיצוי שנגזר עליו לשלם לתובעת במסגרת ההליך הפלילי מהסכום שעליו לשלם במסגרת הליך זה – הרי שבנסיבות העניין אני מקבלת את הטענה.

    הפיצוי בהליך הפלילי הוטל מכוח סעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז-1977 הקובע כך:

    • הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו. (ההדגשה איננה במקור).

      בשורה של פסקי דין קבעו בתי המשפט שהפיצוי הנגזר על נאשם בהליך פלילי לטובת קורבן העבירה איננו פיצוי עונשי אלא פיצוי אזרחי (ר' למשל רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 418 (5.2.02).

      כך אמר כב' השופט רובינשטיין בע"א 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.1.05):

      "אוסיף את דעתי, כי בסופו של יום, הפיצויים בהם מדובר אכן פיצויים אזרחיים הם, על פי סימנים שניתנו בהם על-ידי שופטי הרוב בפרשת אסף ובמישור הערכי. יתר על כן, לדעתי אם מי שנפסק לטובתו פיצוי לפי סעיף 77 תובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכות מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן על פי סעיף 77. ראו לעניין זה ת"א (ירושלים) 1751/96 גרוס נ' פז-גז (סגן הנשיא קמא) (לא פורסם) [פורסם בנבו], בהמשך לת"פ (ירושלים) 3034/91 מ"י נ' פז-גז [פורסם בנבו] (השופטת פרוקצ'יה) הנזכר לעיל. סגן הנשיא קמא ציין, כי "אין כאן 'עונש אזרחי' ואין כאן 'קנס' שנצטרף לעונש המוטל בהליך הפלילי, אלא פיצוי מוקדם בלא הוכחת הנזק בהליך אזרחי … על חשבון הפיצויים שיבואו, אם בכלל" (פסק זה נדון בערעור בבית משפט זה - ע"א 5145/02 גרוס נ' פז-גז, [פורסם בנבו] אך נקודה זו לא עלתה). ראו גם ת"א (ירושלים) 1421/99 שמחה נ' פז-גז (השופט זילברטל) (לא פורסם), [פורסם בנבו], ברוח דומה; ראו ת"פ (נצרת) 316/99 מדינת ישראל נ' זהבי (לא פורסם) [פורסם בנבו] (הנשיא אברמוביץ והשופטים גלפז וממן) וכן ת"פ (ת"א) 10340/98 מדינת ישראל נ' זרגריאן [פורסם בנבו] (השופטת משל-שהם)..."

       

      ברע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד סב(2) 802 (8.8.07) עמד בית המשפט העליון על ההשפעות השונות החלות על הפיצוי הנפסק בדין הפלילי והתייחס לכך שעל אף שמדובר בפיצוי אזרחי במהותו, בכל זאת בקביעת גובה הפיצוי מתחשב בית המשפט בהיבטים הפליליים כך שהוא מכיל גם מאפיינים עונשיים. בסופו של דבר אמר בית המשפט כך:

      ככלל, ניתן לקבוע כי את השאלה אם יש לנכות מן הפיצוי שנפסק בהליך האזרחי את הסכום שנפסק בהליך הפלילי, יש להשאיר לערכאה הדנה בתביעת הפיצויים האזרחית"

      כלומר, שבסופו של דבר נותר שיקול הדעת בידי הערכאה הדנה בתביעה האזרחית.

      (לסקירה מפורטת ורחבה של הסוגיה ר' פסק דינו של כב' השופט ישי קורן בת"א (שלום – ת"א) 18218-08-13 עזבון המנוח ליו קאולין נ' מ.י. דביר בע"מ [פורסם בנבו] (5.10.16)).

       

54. בנסיבות העניין אני סבורה שיש לנכות את הפיצוי שנפסק לטובת התובעת בהליך הפלילי מזה שאפסוק לטובתה בהליך זה. למסקנה זו הגעתי גם נוכח האמור לעיל בעניין האופי האזרחי של הפיצוי הנפסק בהליך הפלילי, אך גם – וביתר שאת – נוכח הנסיבות הייחודיות למקרה שלפני. התובעת למעשה לא הוכיחה את תביעתה כלל. אלמלא הודאתו והרשעתו של אבי בהליך הפלילי, התביעה שבפני הייתה נדחית בשל הסתירות בראיות שהציגה התובעת. עוד אציין כי הפיצויים שנקבעו על ידי בית המשפט בהליך הפלילי הם פיצויים גבוהים יחסית, דבר המעיד אף הוא על אופיים האזרחי.

    סיכום:

55. אני קובעת שהתובעת זכאית לפיצוי בסך 150,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.09. בסכום זה יישאו הנתבעים באופן הבא:

    • הנתבע 1 והנתבעת ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 20,000 ₪,

    • בנוסף על הנתבע 1 לשלם לתובעת את היתרה בסך 130,000 ₪.

    • מתוך הסכום שעל הנתבע לשלם ינוכה הסכום שהועבר לתובעת במסגרת צו העיקול בסך 117,000 ₪ על פי ערכו במועד העברתו. בנוסף ינוכה מהסכום הכולל סכום הקנס שהתובע שילם בפועל במסגרת ההליך הפלילי .

56. הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובעת בסך 500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 4,500 ₪. הנתבע 1 ישא בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 9,000 ₪ כולל מע"מ. בעת פסיקת ההוצאות עמדו לנגד עיני גם העובדות הבאות: התובעת לא הוכיחה את מרבית תביעתה, וחלק ניכר מן הכסף שהנתבע 1 חייב לה, הועבר לידה במהלך בירור ההליכים בתיק, ועוד בטרם שמיעת הראיות.

    ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ח, 09 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.