ת"א 30536-05-14 ד' נ' מדינת ישראל

בתביעה שלפניי טוענת התובעת כי המדינה הפרה את חובתה ליידע אותה כי לנוכח הקרנות שעברה בילדותה כטיפול נגד גזזת היא נמצאת בקבוצת סיכון לחלות בגידולים סרטניים ובמחלות נוספות. בכתב ההגנה טענה המדינה שהתביעה התיישנה, והיא אף הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. התובעת לא הגישה כתב תשובה אך היא כן הגישה תשובה לבקשה לסילוק על הסף, בגדרה טענה להתיישנות שלא מדעת. התשובה לא נתמכה בתצהיר. ביום 08/02/16 נחקרה התובעת בעניין ההתיישנות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

העקרונות המנחים לעניין ההכרעה בטענת התיישנות בתובענות של נפגעי גזזת, כפי שהם עולים מפסיקת בית המשפט העליון, פורטו בהרחבה בפסק דיני בת.א. 18422-07-14 (פורסם בנבו (18/4/16) (להלן – "ההליך המקביל")). לא אחזור על הדברים שנכתבו שם, ולפיכך ויש לקרוא את פסק הדין בהליך המקביל כחלק בלתי נפרד מפסק דיני זה.

במקרה דנא חתמה התובעת על תביעתה לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשמ"ד – 1984 (להלן "חוק הגזזת"), ביום 12/10/99, והגישה אותה לכל המאוחר בשנת 2000, עובר לקבלת ההזמנה לוועדה הרפואית (עמ' 8 למוצגי הנתבעת). את תביעתה לבית המשפט הגישה התובעת כתשע שנים מאוחר יותר- ביום 29/06/09. אשר על כן, ועל יסוד הנימוקים שפורטו בפסק דיני בהליך המקביל דין התובענה להידחות מחמת התיישנות, כיוון שמרגע שהגישה התובעת את תביעתה לפי חוק הגזזת רואים אותה כמי שהייתה מודעת לכל רכיבי עילת התביעה שלה.

יתר על כן, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות אף בהתעלם מהתביעה שהגישה התובעת לפי חוק הגזזת. מן הראיות עולה כי את ההקרנות קיבלה התובעת בשנות ה-50 של המאה הקודמת. התובעת העידה כי כבר בסמוך למתן ההקרנות היא החלה לסבול מנשירת שיער שבעקבותיה הקניטו אותה הילדים, והיא אף פיתחה דיכאון (עמ' 7 ש' 32-35). התובעת העידה כי כבר אז היא הבינה שנזקים אלו נגרמו עקב ההקרנות (עמ' 8 ש' 4-1). התובעת גם הודתה בחצי פה כי שנים רבות לפני התביעה היא כעסה על אלוהים ועל המדינה (עמ' 8 ש' 23-20). התובעת אף הודתה כי כאשר בשנת 1999 היא יצרה קשר עם עורך הדין שטיפל בהגשת תביעתה לפי חוק הגזזת, הוא אמר לה שההקרנות עלולות לגרום לסרטן למרות שהיא עצמה לא חלתה עד היום בסרטן (עמ' 10 ש' 29-25). יתר על כן, התובעת הודתה כי גם לפני כן היא ידעה מחברותיה כי ההקרנות יכולות לגרום למחלות גרועות יותר מאלו שנגרמו לה (עמ' 11 ש' 5-4). המסקנה היא, אם כן, שהתובעת ידעה עוד לפני שנת 1999 כי היא מצויה בקבוצת סיכון עקב ההקרנות שקיבלה, והיא כעסה על המדינה שלא הודיעה לה על כך. לפיכך, כאמור, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 11022-12-10 סובחיה אבו יונס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו (24/3/16),דין התביעה להידחות גם בשל היעדר עילה, כיוון שכל הנזקים להם טוענת התובעת התרחשו לפני שנולדה חובת היידוע של המדינה כאמור בפסק דין איבי (ע"א 1535/13 איבי נ' מדינת ישראל- פורסם בנבו (3/9/15)), ומכאן שכאשר קמה חובת היידוע כבר ידעה התובעת היטב כי היא חשופה לסיכונים שונים עקב ההקרנות. ויודגש, התובעת איננה טוענת לנזק כלשהו אשר נולד, להבדיל מהמשיך, לאחר הולדת חובת היידוע של המדינה בחודש ספטמבר 1991 (ראו- סעיפים 4-3 לכתב התביעה, שם מפורטים הנזקים שנגרמו לתובעת כבר בילדותה, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, וכן סעיף 23 לכתב התביעה , ממנו עולה כי לא נולדו נזקים חדשים).

כמו בהליך המקביל כך גם בהליך זה, אני סבור שלא ניתן לפטור את התובעת מתשלום הוצאות. כבר בישיבת קדם המשפט מיום 02/09/14 הציע בית המשפט לתובעת לשקול את צעדיה לנוכח העובדה שכל הנזקים הנטענים על ידה נגרמו לכאורה לפני הפרת חובת היידוע, ברם התובעת בחרה להמשיך בהליכים. לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת איבי (ע"א 1535/13 איבי נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו (03/09/15)), היה על התובעת לשקול שוב את צעדיה, ברם היא בחרה להמשיך בהליכים. החלטות אלו של התובעת לגיטימיות כמובן, ברם בעטיין נגרם הצורך בקיום ישיבת הוכחות ושמיעת סיכומים לעניין ההתיישנות. עם זאת, בהליך דנא, בשונה מאשר בהליך המקביל הנ"ל, לא הוצע לתובעת במהלך הסיכומים לחזור בה מתביעתה, ולכן אני מעמיד את סכום ההוצאות שתשלם התובעת לנתבעת על סך מתון של 5,000 ₪.