ת"א 29803-06-15

1.התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. הנתבעים הגישו את הבקשה שלפניי לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, מכוח תקנה 519 (א) לתקנות סד"א, התשמ"ד - 1984, וזאת לאור העובדה שהתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.

2.טענת הנתבעים היא כי התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, בעבידייה שבאזור בית לחם והוא תושב הרשות הפלשתינאית. מכיוון שקיים קושי להוציא אל הפועל החלטות ופסקי דין של בתי המשפט בישראל באזור יהודה ושומרון, יש להורות לתובע להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים, ע"מ שיוכלו האחרונים להיפרע מהתובע במידה ויפסקו לטובתם הוצאות. כן טוענים הנתבעים כי בתביעת סרק עסקינן.

3.בספרו של ד"ר זוסמן סדר הדין האזרחי מהדורה שביעית עמ' 900, נאמר לעניין מקום מגוריו של התובע, כי אחד משני המקרים העיקריים בהם מוטלת ערובה, הוא כאשר התובע אינו תושב ישראל והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו.

4. לעניין זה, יש להתייחס לתושב הרשות הפלסטינאית כאל "תושב חוץ" (ר' בר"ע (י-ם) 3279/98 טאהה אבו חלימה ונביל נסר נ' המאגר הישראלי תק – מח (54) 550, וכן ת.א. 1330/96 עיזבון אחלייל נ' מ"י, טרם פורסם).

5.כיום אין אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים באזור הרשות הפלסטינאית, מאחר שלא קיימת תשתית מנגנונית המאפשרת גביית הוצאות או ביצוע פסקי דין שנפסקו על ידי בתי משפט בישראל לזכות תושבי ישראל.

6.לאור עובדה זו, ברי כי קיים קושי מהותי בגביית הוצאות מהתובע, אם יחויב בהן (לעניין זה ראה המ' 22527/95 מ"י נ' שומאן, טרם פורסם). בנסיבות אלה, נראה שיש לחשש הנתבעים אשר לקושי הצפוי להם לגבות את המגיע להם היה ויזכו בהוצאות, על מה שתסמוך.

7.יחד עם את, עובדת היותו של תובע תושב האזור אין בה לבדה, כדי להוביל למסקנה כי יש לחייבו בהפקדת ערובה. מקום מושבו של התובע הוא אך אחד השיקולים אותם בוחן בית המשפט. בנוסף, יבחן בית המשפט את סיכויי התביעה, ומצבו הכלכלי של התובע והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם (ראה לעניין זה בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח, מצוי במאגרים משפטיים, 26.2.08.)

8.על כפות המאזניים ניצבות, זו מול זו, שתי זכויות בסיסיות, האחת - זכות חוקתית לגישה לערכאות ולהליך הוגן, השנייה – זכות קניינית להחזר הוצאות.

9.הכלל הבסיסי הוא כי אין לערום קשיים בדרך גישתו של התובע אל בית המשפט. כך נפסק ברע"א 544/89 , אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה" .