ת"א 29255-03-16

1. לפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי יורשת המנוח, אשר נפטר בתאריך 11/4/09, כתוצאה מהתרשלות רפואית.

2. מכתב התביעה עולה, כי המנוח, יליד 14/3/60, פוטר מעבודתו לאחר שהתגלה כי עשה "דברים לא מוקבלים", אשר טיבם לא הובהר בכתב התביעה.

בעקבות פיטוריו לקה המנוח בדיכאון ואף סבל ממחשבות אובדניות.

בתאריך 22/3/09 הצית המנוח את עצמו בחולות ראשון לציון, אולם לדברי התובעת, הוא התחרט, כיבה את האש וביקש מעובר אורח להזעיק את אשתו וכן להזעיק אמבולנס.

בני המשפחה הגיעו למקום, צפו בפינוי המנוח באמבולנס לבית החולים ונסעו אחר האמבולנס במכוניתם, כאשר בכל אותה עת היה המנוח בהכרה.

בהגיעו לבית החולים נרשם, כי הוא סובל מכוויות בשטח של 50% מגופו, בדרגה ג', ולאחר שנמצא פיח על הלרינקס, הוחלט להרדימו ולהנשימו.

התובעת טוענת, כי בהתאם לרשומה הרפואית ועדויות שניתנו לאחר האירוע, נעשתה למנוח אינטובציה, אולם הצינרור נעשה, בשעה 15:10 בושט ולא בקנה. רק 20 דקות לאחר מכן, בשעה 15:30 הבחינה הרופאה המרדימה בטעותה ועשתה רה אינטובציה בהחדירה את הטובוס לקנה, כלומר, המנוח היה ללא אספקת חמצן למח במשך 20 דקות, עובדה שהפכה את נזקו לבלתי הפיך, ובסופו של דבר למותו, בתאריך 11/4/09.

3. התובעת צירפה את חוות דעתו של המומחה בתחום ההרדמה – דר' יוסף אלדור – המבהיר, כי הרופאה המרדימה טעתה והחדירה את הטובוס לושט, תחת החדרתו לקנה, ולמרות שלא הייתה קריאה של פחמן דו חמצני (CO2) במשך 20 דקות, היא לא הבחינה בטעותה, אלא באיחור ניכר, כאשר נזקו של המנוח הפך לבלתי הפיך.

עוד טוענת התובעת, כי וועדת חקירה בבית החולים קבעה כי הרופאה המרדימה לא התרשלה, וזאת על סמך ציון עובדות שקריות על ידי הרופאה – דר' בינורי, אשר לאחר מכן הורשעה עקב רשלנותה במקרה אחר שהתרחש כשלושה חודשים לאחר המקרה נשוא כתב התביעה.