ת"א 2915-05-09 קליינרוק נ' קיבוץ רגבים ואח'

רקע

1. בתובענה זו עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי כי הוא בעל זכויות לרעיית קבע בשטח קרקע של כשלושים וחמישה דונם ("הקרקע"), המהווה חלק מחלקה 14 בגוש 12421 ("החלקה"), וכי זכויות הנתבע 1 ("הקיבוץ") והנתבעת 2, רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י"), בקרקע כפופות לזכויותיו. בנוסף, עתר התובע לפיצוי כספי בסכום של 23,944 ₪ בגין נזק שעל פי הטענה נגרם לו על ידי הקיבוץ.

    

2. תחילתם של ההליכים היא בתובענה שהגיש התובע נגד הקיבוץ ביום 6.5.09 לבית משפט השלום בחדרה, שבה הוא עתר לפיצוי כספי בסכום של 23,944 ₪, וכן לצו מניעה שיאסור על הקיבוץ להשתמש בקרקע, לפלוש אליה ולפגוע בה בכל צורה שהיא. מאוחר יותר, ביום 20.7.09, פנה התובע בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד הקיבוץ, שבו ייאסר על הקיבוץ לפלוש לקרקע, וזאת על יסוד טענתו שהקרקע היא חלק משטחי מרעה שהחכיר לו קודמה של רמ"י, מינהל מקרקעי ישראל ("המינהל"). הקיבוץ הגיש תשובה לבקשה, שעיקרה הרלוונטי לענייננו הוא שהקרקע היא חלק משטח המשבצת שהושכר לו על פי חוזה שכירות מיום 20.10.04 ("חוזה השכירות"). ביום 5.8.09 התקיים דיון בבקשת התובע לצו מניעה זמני, ובגדרו הושג הסדר ביניים שיעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בתיק זה. בתמצית, הוסכם בהסדר הביניים שהתובע יוכל להוסיף ולהשתמש בחלק מן הקרקע ששטחו כעשרים ושלושה דונם הנמצא ממערב לדרך ארצית 6 ("כביש 6"). לגבי חלק מן הקרקע ששטחו כשנים עשר דונם, הנמצא ממזרח לכביש 6, הוסכם שהקיבוץ יוכל לעבד אותו, אולם יהיה עליו ליצור שביל מעבר שרוחבו חמישה מ' לאורך צדו המזרחי של כביש 6 עבור עדר הבקר של התובע ("הסדר הביניים"). מאוחר יותר, ביום 31.10.10, הגיש התובע לבית משפט השלום בחדרה כתב תביעה מתוקן נגד הקיבוץ ונגד המינהל, שבו הוא טען, בין השאר, שיש לו זכות קניינית בקרקע, ועל רקע זה החליט בית משפט השלום בחדרה ביום 28.3.11 להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט זה. ביום 23.1.12 הגיש התובע, על פי רשות שניתנה לו, כתב תביעה מתוקן שבו הוא עתר לסעדים המפורטים לעיל.

    

3. עוד בגדר תיאור הרקע ראוי לציין, שמשפחת התובע עלתה לארץ מארגנטינה בסוף שנות השבעים והקימה חווה לגידול בקר. אביו המנוח של התובע עסק בגידול בקר בארגנטינה, והמשיך בכך לאחר עלייתו לארץ. משפחת התובע התיישבה במושב גבעת ניל"י, ובהתאם לסיכומים עם המוסדות המיישבים, כגון הסוכנות היהודית, הוקצו להם שטחים נרחבים לצורך רעיית בקר. לסיכומים אלה, שתועדו במסמכים, אתייחס בנפרד בחלק אחר של פסק הדין, ובשלב זה אסתפק בכך שאציין שהקצאת שטחי המרעה נעשתה על פי הסכמי הרשאה שנחתמו מעת לעת בין המינהל לבין אביו המנוח של התובע, וככל שניתן להסיק מן הטענות והראיות – הקרקע לא נכללה בהסכמי ההרשאה. אביו של התובע הלך לעולמו ביום 10.7.03, והתובע נטל על עצמו להמשיך את העסק המשפחתי של גידול הבקר. בשנת 2008 נחתם בין המינהל לתובע הסכם הרשאה לתקופה של שנה, שתחילתה ביום 1.9.07 וסיומה ביום 31.8.08, ועל פיו הוקצו לתובע שטחי מרעה שבהם נכללה גם הקרקע ("הסכם 2007").

    

    

4. על רקע העובדה שהקרקע נכללה בשטחי המרעה שהוקצו לתובע על פי הסכם 2007, ניתן להבין את טענותיו של התובע בתביעה שהגיש מלכתחילה בבית משפט השלום בחדרה שבה הוא טען לזכויות בקרקע. במאמר מוסגר ייאמר כבר כאן, שבסעיף 1 של אותו כתב תביעה טען התובע שזכותו בקרקע היא זכות של חוכר, אולם מן הנטען בכתבי הטענות שבאו לאחר מכן ניתן להסיק שהוא חזר בו מן הטענה שהזכות שבידו היא זכות חכירה. על רקע זה ניתן להבין את האופן שבו נוסחה העתירה לסעדים בנוסח הסופי של כתב התביעה המתוקן, היינו שזכויות הקיבוץ והמינהל בקרקע כפופות לזכויותיו.

    

5. עוד יצוין, שלאחר שהסכם 2007 הגיע לסיומו הוא לא חודש, ורק ביום 24.7.11 נחתם הסכם הרשאה לתקופה שמיום 1.9.10 עד יום 31.8.11, שאמנם אינו חל על הקרקע, אולם בהינתן העובדה שהוא נחתם בעת שהליך זה תלוי ועומד, כללו הצדדים בסעיף 25 שלו סייג הקובע שהאמור בהסכם אינו גורע מטענות הצדדים בהליך זה.