ת"א 29118-03-13 עמותת צדקת רבי מאיר בעל הנס נ' בכרי

לפניי תביעה לפינוי הנתבעת מדירה ברח' אל עומרי 16 בעיר העתיקה בירושלים (להלן: "הנכס").

בתחילה נפתח ההליך כ"תביעה לפינוי מושכר", על פי הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, נוכח טענות הנתבעת לזכויות של דיירת מוגנת בנכס הוחלט ביום 15.7.2013 על העברת ההליך לדיון בסדר דין רגיל.

התובעת, "עמותת צדקת רבי מאיר בעל הנס כולל חיבת ירושלים לעדת גאליציה", טענה כי היא משמשת כנאמנת בהקדש ע"ש אסתר ברינר בת דוד ישראל משה ז"ל. על פי הנטען בתצהיר שהוגש מטעם התובעת, בימי השלטון הירדני הוקנה הנכס לממונה על נכסי האויב הירדני והוא השכיר את הנכס למנוח ס' נ'. בשנת 1967 עבר הנכס לניהול האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל מכוח חוק הסדרי מנהל ומשפט, תש"ל-1970, ונוהל על ידו עד לשחרורו לידי התובעת כנאמנת ההקדש.

התובעת טענה בכתב התביעה כי בין האפוטרופוס הכללי לנתבעת נחתמו הסכמי שכירות חופשית עד ליום 31.12.12. הנתבעת שילמה את שכר הדירה להקדש עד ליום 31.12.12. תשלום נוסף שהגיע ב-02/13 נזקף ע"ח דמי שכירות ראויים. לטענת התובעת, למרות שתוקפו של הסכם השכירות פג וחרף פניות התובע לנתבעת, לא פינתה הנתבעת את הנכס.

הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה את זכויותיה בנכס ואת זכאותה לדרוש פינוייה של הנתבעת. בסיכומיה, פרשה הנתבעת על פני עמודים רבים (בחריגה ניכרת מההיקף שנקבע בהחלטה מיום 23.6.14) טענותיה בעניין זה. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ההקדש והתובעת לא הוכיחו זיקתם הקניינית לנכס, המסמכים שהוגשו אינם קבילים והנכס לא זוהה במידה הנדרשת. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם אם ייקבע שהוכחו יסודות התביעה והנכס זוהה באופן הנדרש, הרי שיש לדחות התביעה משום שהנתבעת היא דיירת מוגנת בנכס לאחר ששכרה את הנכס בשכירות-משנה מוגנת מהמנוח ס' ס' נ' ז"ל.

לאחר בחינת הראיות כולן, הוכח להנחת דעתי כי התובעת מנהלת את הנכס וכי היא רשאית לתבוע פינוייה של הנתבעת.