ת"א 28186-11-13 רובין ואח' נ' אזרן ואח'

1. זו תביעת לשון הרע.

2.התובעים הם אב ובן. התובע 1, משה רובין – הוא האב – שימש כרכז ומאבחן מטעם תכנית הייעוץ של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד התמ"ת. הנתבע הוא הבעלים והמנהל של חברת אוטיפטופ, המוכרת ומשווקת ציוד לרכב והמפעילה מכונה אוטומטית לשטיפת רכב בקרית שמונה (היא הנתבעת). לטענת התובעים, הנתבע חיפש ופרסם תקופה ארוכה שהוא מחפש מפעיל למכונות השטיפה הצמודה למשרדו, והדבר היה ידוע באזור. לטענת התובעים, חתנו של משה, תומר שמו, התעניין בהפעלת מכונת השטיפה. נטען כי בסוף נובמבר 2012 התקיימה פגישה "בין הצדדים" (פס' 30 לכתב התביעה) לצורך זה, כאשר הנתבע ידע "שהתובעים הם בני משפחה" (פס' 31 לכתב התביעה). לטענת התובעים ציין משה ביוזמתו כי הוא עלול להימצא בניגוד עניינים בשל קרבת המשפחה שלו עם בנו התובע 2. אציין כבר כאן, ולכך עוד אשוב, כי לפי גרסה זו בכתב התביעה לא נהיר, אם המתעניין בהתקשרות היה החתן תומר, כיצד זה שמשה ראה לנכון להודיע לא על ניגוד עניינים בקשר לתומר אשר לשיטתו התעניין בהתקשרות, אלא, בקשר לבנו מאור התובע 2. לטענת התובעים, כבר בשלב זה חדל משה מלייעץ לצדדים ו/או "להוות כל גורם שהוא בהתקשרות ו/או במו"מ ביניהם ובכלל ואף לא נכח בפגישות" (פס' 33 לכתב התביעה). לטענת התובעים, לאחר שמשה כבר התנתק מהמגעים, החתן תומר החליט שלא להתקדם בעסקה, והבן מאור, הוא התובע 2, הודיע שהוא מעונין בעסקה. נטען כי הנתבע ומאור התקשרו בעסקה, ומאור העביר לנתבע שיקים לבטחון עד שימסור לו שיקים מחשבון חדש שפתח בבנק אוצר החייל. לטענת התובעים, מאור העביר לנתבע את השיקים מהחשבון החדש, אלא שהנתבע הציג לפרעון שיקים מבין השיקים שנמסרו לבטחון וכך ניסה לגבות שכירות כפולה, ושיקים שלו חזרו מסיבה "אין כיסוי מספיק". לטענת התובעים, הנתבע הפר את ההסכם עם מאור בכך שנמנע מלהעביר אליו כספיים שהיה חחייב להעביר לו. על כן ביום 31.7.2013 נטל מאור את חפציו ומטלטליו והציוד "אשר שייך לו ואשר רכש אותו כדין" והתפנה מהעסק, על מנת שלא להמשיך להפסיד כספים מהעסק.

נטען, כי ביום 4.8.2013 כתב הנתבע למר יוני פסטרנק – מנהל "טקטרנדס", זכיינית לביצוע תוכנית היעוץ העסקי (להלן גם: הזכיינית) במסגרתה עבד משה רובין כ"מאבחן" – ובמכתבו, "בין היתר", האשים הנתבע את התובעים בכך שהם פרצו לעסק וגנבו חפצים שונים. בין היתר כתב הנתבע כי "אני רואה לנכון להזהיר אתכם ועסקים המלווים על ידכם כי עברנו עקיצה קשה וכואבת על ידי השניים...". נכתב עוד, כי הנתבע נערך להגיש תלונות למשטרת ישראל. עוד טענו התובעים, כי המכתב נשלח בין היתר לבנק אוצר החייל, למשרד התמ"ת, למר שלום אורן היועץ לנתבעים מטעם תכנית הייעוץ, ללשכת ההוצאה לפועל, למחלקת חקירות ולמחלקת הונאה במשטרת ישראל. נטען כי מר פסטנרק, מנהל הזכיינית, סיפר למשה על המכתב. נטען, כי מאז ובשל מעשי הנתבע, משה הושע מעבודתו בתכנית הייעוץ, נוכח בירור בענין התלונה. נטען כי הפרשה היתה שגורה בפיהם של היועצים, העובדים ובעלי העסקים הקשורים לתכנית הייעוץ במשך שבועות, תוך הלבנת שמם של התובעים בפני הבריות, בפני קהילתם, ובפני חבריהם לעבודה, לקוחותיהם וחבריהם.

התובעים טענו בתביעתם לשורה של מעשים נוספים מצדו של הנתבע אשר היוו, לטענתם, לשון הרע (כגון שיחת טלפון לאמה של חברתו של מאור, עו"ד סיגל דוארי, בה, על-פי הנטען, נאמר לה שהתובע 2 גנב לו קופה ובה 180,000 ₪ וציוד רב; כניסת הנתבע לתחנת משטרה בצעקות, תוך שהוא טוען שהתובע 2 גנב לו 160,000 ₪; ושיחת טלפון למר יוני פסטרנק, מנהל תכנית היועץ, בה מסר לו כי התובעים גנבו לו כספים רבים וציוד רב. אלא שהתובעים זנחו טענות אלה בסיכומים.

3.הנתבעים, מצדם, טוענים כי התובעים הובילו את הנתבע בכחש וגרמו לו פגיעה כלכלית קשה תוך הפרת התחייבויותיהם. לטענת הנתבעים, במטרה להתייעל פנה הנתבע לתכנית הייעוץ. נטען כי התובע 1 משה רובין היה מקבל לידיו, כמאבחן בתכנית הייעוץ, את הדו"חות שמכינים היועצים. בעקבות פניית הנתבעים, הוצמד אליהם מר שלום אורן כיועץ, אשר הכין דו"ח מסודר לנתבעים. לטענת הנתבעים, דו"ח זה הובא לידיעתו של משה במסגרת עבודתו. מדובר בדו"ח הכולל דו"חות חשבונאיים, ומדובר בחומר אישי ומסווג המיועד לשימושם הפרטי של הנתבעים, שכן גוף אחר המקבל את הדו"ח יכול להפיק ממנו ערך רב. בהתאם להמלצות החלו הנתבעים לחפש מפעיל למתקן השטיפה, מתקן אשר לא היה כדאי עבור הנתבעים, אולם היה בעל פוטנציאל עסקי גבוה עבור מפעיל חיצוני. לטענת הנתבעים, בניגוד לטענת התובעים, הנתבעים לא פרסמו בשמם כל מודעה בקשר למפעיל חיצוני למתקן השטיפה, והפרסום היחיד היה פרסום בעילום שם אשר אפילו לא נשא את מספר הטלפון של הנתבעים (אלא את זה של מר שלום אורן היועץ). הנתבע טוען כי הכיר לראשונה את התובע 1 משה רובין בתחילת קבלת שירותי הייעוץ. נטען כי היועץ שלום אורן היה כפוף למשה מתוקף תפקידו כמאבחן. לאחר שהנתבע הכיר את משה כמחצית השנה, היועץ אורן הכין את הדו"ח הראשון עבור העסק, וזמן קצר לאחר מכן פנה משה, יחד עם מי שהציגו כחתנו, תומר, אל הנתבעים וביקש לקבל את האפשרות להפעיל את מתקן השטיפה. לטענת הנתבעים היה ברור לכל כי משה הוא מאבחן ומשתמש בתפקיד כקרדום לחפור בו, ולא היה אכפת לו מניגוד הענינים בו היה שרוי. נטען כי משה היווה, לאורך כל הדרך, מתחילת המו"מ, ועד לניתוק היחסים בין הנתבעים לתובעים – גורם פעיל, ממשי ודומיננטי בעסקה. נטען, כי משה פנה בדיעבד למנהל זכיינית תכנית הייעוץ יוני פסטרנק בענין ניגוד האינטרסים שלו, וזה ציווה עליו שלא להיות מעורב בעסקה, אולם משה הפר ציווי זה. לטענת הנתבעים היה זה משה אשר הודיע בפגישה עם בנו מאור, וללא החתן תומר, כי מאור הוא זה שיתקשר בעסקה, ומשה אף רשם בעצמו את סיכום הפגישה. לטענת הנתבעים, לאחר שהדו"ח השני של היועץ הובא לידיעתו של משה, נחתם ההסכם מושא העסקה, בין מאור והנתבעת 2. לטענת הנתבעים, השיקים שמסר מאור היו שיקים לשכירות ולבטחון (לא רק שיקים לבטחון), אלא שהשיקים המיועדים לדמי שכירות לא כובדו. נטען כי החל מהחודש השני החל מאור לקבל שירותים וסחורה מהנתבעת 2 אולם עד היום הוא לא שילם עליהם. נטען כי מאור אף מכר מנויים עבור מתקן השטיפה וקיבל עבורם כסף מלא, אלא שבסופו של דבר היתה זו הנתבעת 2 שנאלצה לכבד אותם. עוד נטען כי מאור ניהל את השטיפה באופן רשלני. נטען בכתב ההגנה כי בבוקר 31.7.2013, עוד נערכו שיחות טלפון בין הצדדים מהם לא ניתן היה לשער שהתובעים מתכוונים לנטוש את העסק ולברוח תוך הפרת התחייבויותיהם החוזיות והאחרות, בשעות אחר הצהריים "צולם התובע 2" (מאור) כשהוא מרוקן לחלוטין את המכולה שהשתמש בה (למעט ריהוט) ויוצא את המקום. הנתבע ניסה ליצור קשר עם התובעים ללא הואיל (למעט שיחה אחת בין הנתבע לבין משה), וביום 4.8.2013 הוא שלח למנכ"ל מט"י את המכתב שצורף לכתב התביעה (ומכתב נוסף לתובעים). נטען, כי העתקי המכתבים לא נשלחו לנמענים הנוספים הרשומים כמכותבים, למעט למנהל הזכיינית יוני פסטרנק וליועץ שלום אורן, ואפילו לא לב"כ הנתבעים. נעשה ניסיון פשרה, והנתבע גם תושאל על ידי עורך דין שהתבקש לבדוק את התנהלותו של משה, ולמיטב ידיעתו משה פסק מלשמש כמאבחן בתכנית הייעוץ העסקי. נטען, כי הנתבעים היו קורבנות של התובעים, שהוליכו אותם שולל, הפרו את חובותיהם, עשו שימוש לרעה במידע פנימי ו/או בתפקידיהם, והפכו את הקורבן לנאשם ואת עצמם לקורבן. לטענת הנתבעים, הם דיברו במכתב מושא התביעה אמת, ופעלו בתום לב. לטענתם, הם פעלו כדי להגן על אינטרס אישי כשר, הביעו דעה והגישו תלונה בתום לב בפני הממונה על משה, ביחס לאופיו ומעשיו בהתייחס לתפקידו בשירות ציבורי של משרד התמ"ת המפעיל את תכנית הייעוץ העסקי.

4.הגעתי למסקנה שמכתב מושא התביעה כולל בחובו לשון הרע. הנתבע הוא שכתב את המכתב ופרסם את הלשון הרע, וזאת כ"מנכ"ל" הנתבעת 2 ועל נייר משרדי שלה. "כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום מידי האורגון בכושרו כאורגן. יש להדגיש, כי הטלת אחריות לפרסום לשון הרע על שולח, מעביד או תאגיד, אינה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מ(5) 661, 668-669 (1994); ראו גם אורי שנהר דיני לשון הרע 196 (1997)). הנתבע הוא כאמור הבעלים והמנהל של הנתבעת 2, ומכאן ההתייחסות להלן תהיה, בהקשרים הרלוונטיים, לנתבעים יחד ולחוד. הנתבעים, מצדם, לא הרימו את הנטל הרובץ על כתפיהם להוכיח הגנות אשר יגנו עליהם מפני חיובם בגין פרסום הלשון הרע.

לשון הרע

הטענות בענין נטילת חפצים מהעסק – לשון הרע

5.במכתב מושא התביעה נכתב כי לאחר תקופת חניכה של משה, זה פנה אל הנתבע על מנת שישכיר את עסקו לבנו מאור. נכתב כי "...לאחר שהוצגו כל הדברים לצדדים הם ראו בעין של שוכרים את הצלחת העיסקה וחתמו על חוזה...". נטען במכתב ששיקים החלו לחזור, וכי ביום 18.2013 אמר מאור לנתבעים כי ביום 1.8.2013 הכל ייפתר ויסתדר. נכתב כי –