ת"א 27978-11-13 Erika) Band De Rosenberg) נ' יד ושם -רשות הזכרון לשואה ולגבורה

לפניי בקשות הנתבעת (להלן: "המבקשת"), לדחיית התביעה נגדה על הסף ולחלופין לחייב את התובעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה בהתאם לשיקול דעת בית המשפט, להבטחת הוצאות המבקשת בתביעה, מקום בו התובענה תידחה, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי ודיוני

1. המשיבה, תושבת בואנוס איירס בעלת אזרחות ארגנטינאית וגרמנית, הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי נגד המבקשת, מוזיאון "יד ושם". עניינה של התובענה הן הזכויות הקנייניות במסמכים היסטוריים (כ-10,000 במספר) המוחזקים על ידי המבקשת ואשר היו שייכים לחסידי אומות העולם אוסקר ואמילי שינדלר המנוחים (המסמכים והמזוודה שהיו מוחזקים בה ייקראו להלן: "המזוודה").

    

2. בכתב התביעה ביקשה המשיבה להצהיר כי המזוודה שייכת לה, כחליפתה של אמילי שינדלר וכיורשתה על פי צוואה משנת 1997, ומכוח המחאת זכויות שהמחתה לה אמילי שינדלר את זכויותיה במזוודה. עוד עתרה המשיבה להצהיר, כי היא זכאית שהמבקשת תעביר לידיה את המזוודה ולצוות על המבקשת לעשות כן.

    

3. בכתב התביעה נטען, כי המזוודה נלקחה מביתו של אוסקר שינדלר מיד לאחר מותו, על ידי מי שהיתה המאהבת שלו לפני פטירתו, אמי שטהאר. המזוודה נטמנה בעליית הגג בביתה של שטהאר עד שנתגלתה בשנת 1997 על ידי בניה של שטהאר המנוחה. הבנים העבירו בחשאי את המזוודה לעיתון "שטוטגארד צייטונג" (Stuttgarter Zeitung), אשר אחסן אותו בארכיב הפדרלי הגרמני, עד שהדבר התגלה לאמילי שינדלר בשנת 1999. עם היוודע דבר גילויה של המזוודה לאמילי, היא שכרה, ממקום מושבה בארגנטינה, את שירותיו של משרד עורכי דין גרמני בניסיון להשיב אליה את המזוודה. באותו יום, או בסמוך לפנייתה של אמילי לבית המשפט בגרמניה לקבלת המזוודה, הוברחה המזוודה לישראל, והועברה ליד ושם, לכאורה, על מנת להתחמק מצו בית המשפט שהורה על תפיסת המזוודה. לטענת המשיבה, היא מבקשת לעשות צדק ולהשיב את המזוודה לבעליה החוקיים.

    

4. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, וכן בקשה להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות התביעה.

    

   עיקר טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף

5. לטענת המבקשת, הטעם המרכזי לסילוק התובענה על הסף נעוץ בכך שהתובענה התיישנה. נטען, כי התביעה הוגשה 39 שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, שכן מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה החל בשנת 1974, עם מותו של אוסקר שינדלר, או בשנת 1976, עם מתן צו הירושה שקבע שאמילי היא היורשת היחידה שלו. לטענתה, קיימים מכתבים ותצהירים המעידים על כך שאמילי ידעה היטב על קיומם של המסמכים ומקום הימצאותם אצל אמי שטהאר עוד בשנת 1974, ואולם היא נמנעה במשך 25 שנה מנקיטת הליכים כלשהם בנדון. משהתיישנה תביעתה של אמילי – התיישנה תביעתה של התובעת, כחליפתה.