ת"א 27725-06-13 אלמוג ואח' נ' סומך ואח'

בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.

ביום 27.2.14 החליטה כב' הרשמת (כתוארה דאז) נחליאלי חייט, להתנות את בירור תביעתו של המשיב נגד המבקשים בהפקדת ערובה בסכום של 50,000 ₪.

המשיב לא הפקיד את הערובה במועד וביום 2.4.14 ניתן פסק-דין המורה על דחיית תביעתו של המשיב בשל אי הפקדת הערובה במועד.

המשיב הגיש בקשה שתכונה להלן: "בקשת חלא"), בה טען המשיב בין היתר כי פרק הזמן שעמד לרשותו לצורך הפקדת הערובה היה קצר מאוד, ולא איפשר לו להפקידה. לכן, הוא עתר כי בית המשפט יורה על מחיקת התביעה אותה הוא הגיש ולא על דחייתה.

בהעדר תגובה של הצד שכנגד, התקבלה בקשת חלא כמבוקש בה בהחלטה מיום 29.9.14.

יוער כי המבקשים הגיבו לבקשת חלא באיחור, כאשר תגובתם הוגשה ביום 30.9.14 – יום אחד לאחר שניתנה ההחלטה בבקשת חלא במעמד צד אחד.

בבקשה הנוכחית עותרים המבקשים כי בית המשפט יבטל את ההחלטה שניתנה בבקשת חלא, וכי הוא ישוב ויורה כי דין תביעת חלא להידחות ולא להימחק.

המבקשים טוענים כי הם הגישו את תגובתם לבקשת חלא באיחור של יום אחד בלבד, וזאת עקב תקלה משרדית. המשיב בצע "מחטף" כאשר בקש לקבל החלטה במעמד צד אחד. המבקשים מדגישים כי הפרוצדורה אמורה לשרת את המהות. לגישתם, לא היתה כל עילה לשינוי פסק הדין שניתן ביחס לתביעתו של חלא, מדחיית התביעה למחיקתה.

לגישת המבקשים, בית-המשפט אינו מוסמך כלל למחוק תביעה בנסיבות בהן לא הומצאה ערובה במועד (אלא לדחות אותן בלבד). עוד נטען כי בית המשפט נתן ביום 2.4.14 פסק דין חלוט, שיש להותירו על כנו מכוח עיקרון סופיות הדיון. עוד צוין בבקשה כי המשיב חויב במסגרת פסק הדין מיום 2.4.14 לשלם להם הוצאות בסכום של 7,000 ₪, הוצאות שטרם שולמו על ידי המשיב.

יוער כי גם בתגובת המבקשים לבקשת חלא, שהוגשה ביום 30.9.14 (יום לאחר מתן ההחלטה), טענו המבקשים – בדומה לטענותיהם בבקשה הנוכחית, כי אין אפשרות משפטית לשנות את פסק-הדין מדחייה למחיקה, כי ניתן פסק-דין חלוט עוד ביום 2.4.14 ומשכך – היה על המשיב לערער עליו אם בקש לשנותו. הם הוסיפו וטענו כי המשיב נקט בהליכי סרק רבים, לא ציית לצווי בית-המשפט, וכי אין מקום לשנות את פסק-הדין בשל עיקרון סופיות הדיון.

באשר לטענת המשיב ביחס לחסרון הכיס שלו וחוסר היכולת שלו לשלם הוצאות משפט, נטען כי מדובר בטענות משוללות יסוד. לגישת המבקשים, למשיב מעולם לא היתה עילת תביעה ראויה. לגישתם, המשיב ומר לירון אלמוג טענו בכתב התביעה שלהם טענות כזב, והעלימו מבית המשפט מסמכים. מעבר לכך, אף לו היתה התביעה מתקבלת, הסעד המבוקש בה ממילא לא היה עוד רלוונטי.