ת"א 27289-04-14 סלים נ' נדב ואח'

בפני בקשה להורות לתובע, המשיב לבקשה - להפקיד ערובה להוצאות המבקשים, הם הנתבעים 4-1.

1. בכתב התביעה נטען כי הסכמי מכר חלקות שנכרתו בין הצדדים, בטלים מחמת תרמית והטעיה. מדובר במקרקעין הידועים כחלקה 474 בגוש 8 באדמות כפר ח'דר מווקע אלניס וחלקה 467 בגוש 8 מווקע ח'לת וורדה באדמות בית לחם. אלו נמכרו לנתבעת 4 באמצעות הנתבע 1 ולנתבעת 3. כמו כן, נחתם כתב הוראה בלתי חוזרת לטובת הנתבע 2, המעניק לו 50% מתמורת הקרקעות. המשיב (התובע), הוא המוכר בעסקאות הנדונות, ולטענתו המבקשים (הנתבעים 4-1) רימו והטעו אותו, שכן החתימו אותו על חוזי מכר הסותרים את שהוסכם בעל פה. בהמשך לכך טוען המשיב בתביעתו כי הן ההסכמים והן כתב ההוראה הבלתי חוזרת - בטלים. הוא מבקש למנוע כל עשייה במקרקעין, על בסיס ההסכמים ולסלק יד הנתבעים מהם.

    

2. המבקשים כופרים בהגנתם באמור וטוענים בתוקף כי התובע ידע והבין את כל שהוסכם וכי מאפייניהם וטיבם של המקרקעין (קרקע חקלאית בלי רישום בטאבו), אף הולמים את המחיר שסוכם בגין רכישתם. הועלו טענות שונות כנגד טענותיו של התובע ובהתאם הוגשה הבקשה שלפניי.

3. אף שהמבקשים לא הפנו למקור לבקשתם, נראה כי זו הוגשה מכוח לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי - בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

   לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני מוצאת לקבל הבקשה וטעמיי ינומקו בקצרה להלן;

4. תקנה 519 אינה מפרטת את השיקולים השונים הצריכים לעמוד בבסיס החלטת בית המשפט. עם זאת, הפסיקה נדרשה לא אחת לדרך בה יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, עת הוא בא לדון בבקשה מכוח התקנה האמורה. הפסיקה הפנתה לאיזון שיש לערוך בין שתי זכויות נגדיות -

   מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות, אשר ראוי שתהא נתונה לכולי עלמא ולא תהא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי;

   מאידך גיסא, מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע, על מנת שלא יצא בחיסרון כיס אם תידחה התביעה.

   ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ. עיזבון המנוח איברהים נח(5) 865, 869 (2004).