ת"א 26853-02-13פלוני נ' אלמוני. ואח'

נתוני רקע ועובדות

1. התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים בעילה של הוצאת לשון הרע בגין מספר פרסומים המהווים לטענתו פרסומים מבזים, משמיצים ולשון הרע (להלן: "הפרסומים המשמיצים"). בכתב התביעה נטען כי הנתבעים פרסמו כנגד התובע, פרסומים מבזים ומשמיצים, במספר הזדמנויות שונות, ולמספר רב של חברים ותושבים בקיבוץ (להלן: "הקיבוץ") ואף למאות אנשים נוספים מחוץ לגבולות הקיבוץ. לטענת התובע הפרסומים נעשו במטרה אחת ויחידה - סיכול הליך קבלתו כחבר בקיבוץ ובעקבות כך – סילוקו מהקיבוץ, ניתוקו מהקהילה שבה גדל ואבדן רווחים עצומים להם זכאי כל חבר קיבוץ, המוערכים במאות אלפי ש"ח ואף מעבר לכך.

2. הנתבעים אינם מכחישים כי הם אלו אשר כתבו והפיצו את הפרסומים המשמיצים, אולם, כך לטענתם, פרסומים אלו חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ותחת הגנת תום הלב, אשר בס' 15 לחוק.

בכתבי הטענות מוזכרים למעשה שלוש תקופות;

בין השנים 1991-1995 ,כאשר הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") היה ילד בן 7-11 שנים (והתובע, בן 11-15 שנים בהתאמה) נטען כי הנתבע היה קורבן לעביר.מין, מעשים מגונים וניסיונות לביצוע מעשי סדום במספר רב של הזדמנויות, ע"י התובע הגדול, ממנו כאמור, בכארבע שנים.

בשנת 1995 בהיות הנתבע בן 11, נטען כי עם התחזקותו של הנתבע והגברת ההתנגדות מצדו, פסקו המעשים הקשים וההתעללות הקשה אותה ביצע כלפיו התובע. (להלן: "התקופה הראשונה").

התקופה השנייה הינה מדצמבר 2007, 12 שנה לאחר הפסקת ביצוע העבירות, חשף הנתבע את האירועים הלכאוריים (להלן: "התקופה השנייה").

ולאחר מכן, בתחילת שנת 2013 פרסם במכתב ובמודעה לחברי הקיבוץ את הדברים שהתובע עולל לו לכאורה (להלן: "התקופה השלישית").

נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמודעה והמכתב שאדון בהם בהמשך, מכילים אמיר.המייחסות לתובע ביצוע עביר.מין קשות בנתבע ולכן כאשר אלה נקראים ונשמעים על ידי אדם סביר, מדובר בפרסום לשון הרע. לפיכך, השאלה העומדת להכרעה היא האם, עומדות לנתבעים ההגנות שבחוק.

תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות התובע

3. התובע טען כי בפרסומיהם המשמיצים, טענו הנתבעים לעביר.מין חמור.אשר ביצע התובע בנתבע בגילאי הילדות, זאת בהסתמך על זיכרונות אשר "צפו" במוחו של הנתבע כעבור שנים רבות, שהם תוצאה מהפסקת שימוש אינטנסיבי וארוך שנים בסמים. לטענתו יש לדחות את טענות הנתבעים לפיהם, לשיטתם, די ב"זיכרונות" עלומים אלו, אשר אינם מגובים ולו בבדל אחד של ראיה, בכדי להתיר את דמו של התובע, לציירו כעבריין מין סדרתי ולמנוע ממנו, הלכה למעשה, להתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ בו נולד. אם לא די בכך, הרי שגם "עד הראייה" היחיד מטעמם של הנתבעים, מר לירון דוד דגן (להלן: מר דגן"), אשר על עדותו נשענת כל הגנתם של הנתבעים, כלל לא אישר את המעשים הנטענים (המוכחשים) ואף הגדיר את האירועים המיניים המתוארים בכתב ההגנה כ"משחקים ששוחקו בין ילדים" ותו לא.