ת"א 2663-03-15פח'ר אלדין נ' אלשאער

1.לפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו.

עניינה של התביעה דנא ביחסי שכירות שבין התובע כשוכר, לבין הנתבע, כמשכיר. התובע טען בתביעה כי הנתבע פלש למושכר, נעל אותו ומנע מהתובע להפעיל את העסק בהתאם להסכם השכירות, שהוארך בין הצדדים, בהסכמה.

2.לטענת הנתבע ,התובע העריך את נזקיו בסכום כולל של 380,000 ₪ ואולם, מטעמי אגרה, הגיש התביעה על סך של 200,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבע,הסכמת התובע לקצץ מחצית מסכום תביעתו ,העובדה שאין בבעלות התובע נכסים כלשהם והעובדה שלא שילם הוצאות משפט שנפסקו לחובתו בסך של 2,500 ₪ , מלמדות על מצב כלכלי קשה שבו שרוי התובע והמצדיק הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע.

3.התובע התנגד לבקשה והפנה לקבלה המעידה על תשלום ההוצאות בסך 2,500 ש"ח שנפסקו כנגדו. עוד הפנה התובע לכתב ההגנה, על פיו הודה, לכאורה, הנתבע כי התובע השקיע מאות אלפי שקלים לאורך השנים במושכר. התובע ציין בתגובתו כי הוא ובני משפחתו אנשים משכילים ואמידים ועל כן אין ממש בטענה כאילו התובע נעדר נכסים כלשהם, או כי אם התביעה תדחה יהיה קשה לנתבע להיפרע.

דיון והכרעה:

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

בהתאם לתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, הוסמך בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד מאחורי סמכות זו, הינו למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ע"א 2877/92 אל לטיף נ. מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון) פ"ד מ"ז 3 846).

בעת ששוקל בית המשפט האם לעשות שימוש בסמכות זו, עליו להביא בחשבון כי זכות הגישה לערכאות כבר הוכרה כזכות חוקתית ממעלה ראשונה, ואין להגבילה רק לאלה שבידם יכולים כלכלית לממן הוצאות אם התביעה תידחה.

לפיכך, במסגרת איזון האינטרסים לצורך הכרעה בבקשה כגון דא, יביא בית המשפט בחשבון את: זכות הגישה לערכאות, בצד סיכויי ההליך ומורכבותו, האם היה שיהוי בהגשת התביעה וכן מצבו הכלכלי של התובע והאפשרות שתהיה לגבות ממנו הוצאות, אם תידחה התביעה.