ת"א 26045-09-15 אבו עיד נ' עאסי

ביום 21/2/16 הגיש הנתבע בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

ברקע הבקשה, תביעת התובע לפיצוי כספי (בסך 100,000 ₪) המבוססת בין היתר על עילת לשון הרע בגין הודעת טקסט שהפיץ הנתבע בטענה כי נכללה בה התבטאות קשה כנגד התובע ובתוך כך כיניו "רמאי" ובקשה מנמעני ההודעה כי לא יהיו עימו בקשר.

במסגרת הבקשה טען הנתבע כי תביעת התובע, הינה מופרכת מעיקרה ונטולת כל סיכוי. מעבר לכך, נטען כי גם מצבו הכלכלי של התובע בינו בכי רע וסיכויי הנתבע להיפרע מהמשיב אינם קיימים למעשה שכן כבר כעת מצוי התובע בחובות של מאות אלפי שקלים, חלקם למועצה המקומית (שבראשה עומד הנתבע), כשהוא כלל לא משלם חובות אלה.

במסגרת החלטתי מיום 23/2/16 הוריתי על תגובת התובע לבקשה בתוך 20 יום.

ביום 7/4/16 הודיע ב"כ הנתבע כי ביום 3/4/16 נכנס לתוקפו צו כינוס כנגד התובע במסגרת תיק פש"ר 40690-12-15 (צו שניתן כבר ביום 26/1/16 אולם נכנס לתוקפו מאוחר יותר לאחר שהתובע חזר בו מהתנגדותו לצו). בנסיבות אלה צוין כי בהתאם לדיני פשיטת הרגל, מנוע התובע מהמשך ניהול ההליך דנן ללא הסכמת הנאמן/המנהל המיוחד שמונה בעניינו. כן הסב הנתבע לכך שטרם התקבלה תגובת המשיב לבקשה להפקדת הערובה.

ביום 18/4/16 הגיב התובע על הודעת הנתבע אודות הכינוס, וטען כי יש להורות על "דחיית הבקשה על הסף", בטענה לא ברור כיצד עצם מתן צו הכינוס גורע מזכותו לנהל את תביעתו ולכל היותר "אומנם יש מקום בעתיד לעדכן את הנאמן אודות ניהול ההליך".