ת"א 25349-02-11

1.הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו צינור ביוב נשוא המחלוקת, השייך לנתבע ועובר במקרקעין של התובעים, שכניו, יועתק על חשבון התובעים למקרקעיו של הנתבע. עוד הסכימו כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה בדבר התביעה שכנגד.

2. במסגרת התביעה שכנגד עתר הנתבע לחייב את התובעים בסך 75,000 ₪, לדבריו, בשל הפרת הסכם פשרה משנת 1999 שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. לשיטתו, ההסכם מתייחס גם לצינור הביוב האמור ומתיר לו להשאירו במקומו, נוכח ויתור מסויים מצידו על חריגה של התובעים בבנית ביתם.

3. לטענתו של הנתבע, עצם הגשת התביעה והדרישה להעתיק את צינור הביוב מהווים הפרת ההסכם. עוד נטען, כי צינור הביוב נמצא במקום משנת 1963 .

הנתבע מבקש לחייב את התובעים בפיצוי מוסכם שנקבע בהסכם זה בסך 10,000 דולר וכן בהוצאות, עגמת נפש ועוד.

4. התובעים טוענים מנגד כי בהסכם הפשרה האמור אין כל הוראה בדבר צינור הביוב וכי הוא הונח במקומו לאחר חתימת ההסכם. עוד טוענים כי המדובר ברשות חינם מצידם הניתנת לביטול בכל עת, ללא כל פיצוי.

5. לשון ההסכם אינה ברורה די צרכה בהקשר הרלבנטי. כל שנזכר בהקשר של חיבור ביוב נאמר בסעיף 2 להסכם, בו מוזכר כי בית הנתבע הכולל מחסן, חיבור חשמל, "חיבור ביוב", מקום חניה ועוד, יישאר בעינו.

לשיטת הנתבע מדובר בצינור הביוב נשוא המחלוקת ואילו התובעים טוענים כי מדובר בקו ביוב נוסף שאינו מופיע גם בבקשות שהגיש הנתבע לעיריה שאליהן צורפו מפות מצביות, לעט מפה אחת בה מופיע רישום הצינור בכתב יד והתובעים טוענים כי מדובר בזיוף.

מנגד, הנתבע מפנה למספר ראיות התומכות לדבריו בגישתו וביניהן מכתב שצורף כנספח ה' לתצהירו מב"כ התובעים דאז, שנשלח בסמוך להשגת הסכם הפשרה משנת 1999 אם כי לפני כן, הדורש ממנו לרוקן את בורות הספיגה של קו הביוב העובר בחלקת התובעים, טרם ניתוק מערכת הביוב.

6. לאחר שבחנתי את החומר בתיק ועיינתי בסיכומים שהוגשו, בהינתן המחלוקת העובדתית שתוארה לעיל והעובדה שמדובר בפסיקה על דרך הפשרה, נפסק כי התובעים יחד ולחוד ישלמו לנתבע סך 25,000 ₪.

בנסיבות הענין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.